התערוכה של עיסא דיבי ויובל שאול מצמררת ומרגשת. מצמררת בגלל הנושא, מרגשת בגלל הרקע ליצירתה. היא נוצרה מתוך שיתוף פעולה שיש בו אומץ, אמונה וחוכמה. אומץ לעבוד יחד, בתקופה בה הדיאלוג בין הישראלים לפלסטינים מצטמצם ודועך, ושיתופי פעולה תרבותיים הופכים יותר ויותר נדירים. אומץ לגעת בעצב הרגיש של הישראלים ושל הפלסטינים, בנושא טעון רגשית ופוליטית, בחומר מתלקח. ואמונה בהומאניזם, בכוחה של האמנות לעורר דיאלוג, בכוחו של הדיאלוג להשפיע. וחוכמה, ליצור עבודה פוליטית שאין בה פוליטיקה, שאין בה טובים ורעים, אשמים ומאשימים. יצירה שאינה משתייכת לימין או לשמאל, לפלסטינים או ליהודים, ללאום או למיקום גיאוגרפי. עבודה ששייכת למקום רגשי, בו בני אדם הם בני אדם באשר הם. מקום בו מותה הלא מוצדק של תינוקת, כל תינוקת, הוא אבדה כואבת למין האנושי.
דיבי הוא אמן פלסטיני, שאול הוא אמן ישראלי. הם נפגשו לפני כשנה וחצי בתערוכה משותפת באירלנד ומאז הם עובדים ביחד. שיתוף הפעולה ביניהם הוליד כמה פרויקטים, שהאחרון בהם, "משפחה", מוצג בימים אלה בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב.
על קירות הגלריה תלויים שבעה פורטרטים ענקיים של אנשים שאינם קיימים במציאות. הפורטרטים נוצרו מצילומים שעברו עיבוד במחשב והדפסה דיגיטלית על בד. הם מבוססים על תמונותיהם של 28 אנשים מתים 28 קורבנות האלימות כתוצאה מהסכסוך הישראלי פלסטיני, משני הצדדים. כל פורטרט הוא מונטאז', הכלאה בין כמה צילומים. המיזוג ביניהם יצר פנים חדשים: פנים שיש בהם משהו מהקורבן הישראלי ומשהו מהקורבן הפלסטיני. קלסתרונים של ישויות ממוזגות. בגלל טשטוש הזהויות, משהו בפנים האלה מעוות, מפחיד, מטריד. אף בלי לדעת שהם מבוססים על צילומים של אנשים מתים, הרקע השחור שמאחוריהם ומיצוב הפנים בתמונה לא מותירים מקום לספק. גם הפורטרט החזיתי, שמאפיין כל כך את צילומי הקורבנות המודפסים מדי יום בעיתונות, פורט על נימים מוכרים.
מתוך 28 דיוקנאות של חללים, דיבי ושאול הרכיבו משפחה דמיונית. בפרפראזה אפשר לומר משפחת השכול. "סבא" ו"סבתא", "אבא" ו"אמא", "ילד", "ילדה" ו"תינוקת". פורטרט התינוקת הוא אולי הקשה ביותר בתערוכה. אולי בגלל שהוא הכי ספציפי, הכי קרוב למציאות. פני התינוקת שלהבת פס ופני התינוקת אימאן חיג'ו עדיין טריים בזיכרון, והתינוקת הדמיונית לא נותנת לזיכרון לשקוע.
ודאי יהיו כאלה שיאשימו אותם בניצול תמונותיהם של אנשים מתים והפקעתן מהקשרן, בחוסר רגישות, בטעם רע, בעבירה על הגבול, בנגיעה בטאבו המוות. אפשר להתווכח גם על מידת העניין שתעורר התערוכה אצל מי שאינו מעורה במציאות שלנו כאן. מה שבטוח - כוחה של העבודה הוא בדיוק בכך שהיא מטרידה ומעוררת ויכוח. היא מעלה שאלות על הדימוי של הקורבן ועל השימוש שנעשה בו, על המוות שהפך לנחלת הכלל ברגע שהוא נגרם על ידי האויב. היא מעלה שאלות על זהות ושייכות. למי שייך הקורבן?
האמנים לא עושים שום דבר שלא נעשה קודם בתקשורת. צילומי הקורבנות הופקעו מנחלת משפחותיהם כבר ביום בו נהרגו. פניהם מתנוססים על עיתונים, כרוזים, שלטים בהפגנות. האפקט הרגשי החזק שהם מעוררים הוא חומר מתלקח. כלי נשק פוליטי, קלף מיקוח. כקורבנות, זהותם האישית מטשטשת. הם שייכים לכלל. הם הופכים לסמלים. לקדושים. "המשפחה" הווירטואלית של שאול ודיבי מנטרלת את הדימויים ממטענם הרגשי המקורי כדי ליצור דימוי חדש. שיטת "פירוק הנשק" אופיינית גם לעבודותיהם הקודמות: בעבודת וידיאו קודמת הם השתמשו בציור של אקדח, שכפלו אותו, יצרו ממנו ערבסקות ובכך העבירו אותו משדה המלחמה אל שדה האסתטיקה, ניטרלו את האלימות שלו.
באמצעות מיזוג זהויות הקורבנות ויצירת דימוי חדש, שאול ודיבי אומרים גם משהו על עצמם. בדומה לחלל השחור בו מתקיימים הפורטרטים, גם החלל שבו פועלים דיבי ושאול הוא מקום וירטואלי. הם לא ויתרו על זהותם האישית, אבל זהותם החדשה, הממוזגת, מתקיימת רק בחלל האמנות, בו הם קיימים כשותפים שווים.
מומלץ מאוד לבקר באתר שלהם, המשמש גם קטלוג לתערוכה (באנגלית). יש שם דיאלוג שהם ניהלו ביניהם על מהות עבודתם המשותפת, ועל מה שהם ניסו לעשות ב"משפחה". הדיאלוג הזה, שיש בו הומור, כנות וספקות, הוא טקסט מעניין בזכות עצמו. החיפוש המשותף שלהם הוא אחד הדברים המעניינים, לדעתי, שקרו כאן לאחרונה.
* התערוכה "משפחה" מוצגת בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב עד 11 בנובמבר
שננגב משהו אחרי הפתיחה?
22.10.2001 / 10:19