פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האמן 17: מיכל ואורי קרנות

      הם עובדים יחד 24 שעות ביממה, מתרכזים בסרטי אנימציה קצרים ומושפעים מאוד מספרים שהם קוראים

      מיכל ואורי קרנות יספרו על עבודותיהם במסגרת האירוע "פאצ'ה קוצ'ה 4", שיערך בהנגר 2 נמל יפו, ביום שבת ה-28.6.

      עבודה בזוג

      אנחנו עובדים בצמידות שנים, 24 שעות ביממה, ומאוד כיף לנו. למדנו אנימציה בבצלאל, והחיבור בינינו נוצר במהלך פסטיבל אנימציה. הוא התחזק תוך עבודה משותפת על סרטי הגמר. העבודה שלנו מאוד אינטנסיבית, ואנחנו עושים את כל ביחד.

      בסרטינו "אלוהים לצידנו" ו"ליבו של עמוס קליין" שנינו עשינו אנימציה כל הזמן, ואת הפרה-פרדקשן עשינו יחד. יש חלוקת תפקידים מסויימת: אורי כותב מוזיקה לסרטים, ומנגן, ומיכל מפיקה. לפני לימודי האנימציה מיכל למדה קולנוע (באוניברסיטת ת"א- מ.ו) ואורי למד מוזיקה (ברימון). כל אחד מביא את החלק הזה לעשיה המשותפת. הכיוון של כל אחד מתבטא לאוו דווקא בתכנים, ויותר בגישה לאמנות הפלסטית. לאורי יש צד חזק בכל הנוגע לקומפוזיציות קולנועיות, ומיכל מביאה משהו יותר 'מלוכלך'.
      כל אחד זורק לכל מיני כיוונים, ויכול לתת גם ביקורת חותכת כשצריך- זה מונע קיפאון, עמידה במקום.

      הצופה האידיאלי

      עד כה העשיה שלנו היתה בעיקר סביב סרטי אנימציה קצרים. אנחנו מסתייגים מהקטלוג שלנו כאנימטורים. אנחנו רואים עצמו כיוצרים באופן כללי, ויוצרי קולנוע בפרט. הקטלוג כאנימטורים מגביל, לאנשים יש אסוציאציות מוכנות מראש מה עושה אנימטור. יש לנו לאחרונה חשק לפרוץ את אופני התצוגה המסורתיים של האנימציה ולאפשר לצופה חוויה ייחודית בחלל ספציפי, בדומה להופעה- כל פעם שמקיימים הופעה זה חד פעמי, ייחודי. זה מרגש אותנו לצור באופן הזה.

      הפאצ'ה קוצ'ה יאפשר לנו להראות את העבודות שלנו. אנחנו עובדים הרבה בחו"ל וחשוב לנו להכיר את הסצינה המקומית. באירוע נציג גם פרוייקט חדש שישלב כוריאוגרפים ויוצרים קולנוע. היינו רוצים לעשות שיתופי פעולה עם אמנים פה, בארץ.

      למה לעשות סרטים קצרים

      סרט קצר הוא ז'אנר בפני עצמו, בדיוק כמו ההבדל בין סיפור קצר לבין נובלה. כמות ההשקעה בסרט אנימציה, מעבר לזה שהטכניקות מסובכות ומצריכות שליטה, דורשת הרבה זמן ומאמץ. הנטיה לעשות את סרטי האנימציה קצרים קשורה גם במימון: קשה לממן סרט ארוך, וסרט של 15 דקות נחשב במושגי אנימציה לסרט ארוך.

      אמנים שהשפיעו

      האמנות שלנו מאד מושפעת מספרים שאנחנו קוראים.

      מיכל- בשבועות האחרונים קראתי את "נערת הדואר" של סטפן צוייג, "מיקלה שלי" של נטליה גינצבורג, "אנחתו האחרונה של מור" של סלמן רושדי, ואת "ארבעים הימים של מוסה דאג" של פרנץ ורפל (קצת כבד, אני רק בחצי). "ערי הלילה האדום" של ויליאם בורוז השפיע עלי מאד, אליו אני חוזרת שוב ושוב.

      בתחום הקולנוע יש סרטים רבים שהשפיעו עלינו: לדוגמה, "לטבוע במספרים" של פיטר גרינווי, סרטו המופלא של בלה טאר "הרמוניית וורקמייסטר". סרטי אנימציה רבי השפעה כגון "צוייר מזיכרון" של פול פירלינגר, "כשהיום נשבר" של וונדי טילבי ואמנדה פורביס, "כשדארוין ישן" של פול בוש. עבודותיהם של לוסיאן פרויד, מרלאן דומה, גיאורג גרוס, יוסי שטרן. מוזיקאים כגון רוברט וויאט, ומיקל נימן השפיעו על המוזיקה בסרטנו.

      תיק עיתונות

      "אנימטורים הם אנשים נעימים", אומרת מיכל קרנות. בניגוד לשלל הדימויים שאפשר להעלות על הדעת ביחס ליוצרי האנימציה- אנשים שעובדים ואובדים עד כדי טירוף בפרטים הקטנים, פרפקציוניסטים, ועד למתבודדים קיצוניים שמרוכזים רק ביצירה הסיזיפית שלהם, קרנות דווקא מציירת אותם באור רך ועדין: "אנימטורים הם אנשים סבלניים, שלא כל-כך פועלים ממקום של אגו. אנשים לא משתמשים באמנות הזאת לקבל סיפוקים מיידים".

      בעולם שנותן עדיפות מה שמגיע קל ומהר, ושהאנימציה הכי נפוצה בו נמצאת בפרומואים או בסלולארי, מיכל ואורי קרנות שוחים נגד הזרם. הם מבקשים להבדיל בין אנימציה לתוכן סלולארי ודומותיה, לאנימציה שנעשית כאמנות, וגם כאומנות (craft):. "הכל תלוי באיזה חומרים בוחרים להשתמש, ומאיזה גישה באים. אנימציה היא אמנות לכל דבר".

      לחמרים שבוחרים בני הזוג קרנות, יש חשיבות מהותית ביחס לתוכן של העבודה, ואין 'ברירות מחדל': "המחשבה שאנימציה מוגבלת לכמה טכניקות קבועות היא מוטעית. זה מדיום ללא גבולות, מכל חומר שניתן להעלות על הדעת". הם עושים הרבה 'אנימציה קלאסית', בעיקר בטכניקת cutout "שהיא עתיקה יותר מהקולנוע", ומשתמשים באמצעים שונים, ממגזרות נייר ועד חול.

      בסרט האנימציה הקצר "אלוהים לצידנו", על הסכסוך הישראלי פלסטיני (בהשראת "גרניקה" של פיקאסו) הם השתמשו במגזרות נייר, חוט תיל ובוץ: "היה לנו חשוב להשתמש במגזרות נייר, למשל. לאנשים נמאס מדימויים מלחמתיים, זה מפסיק לעניין אותם. הפיכת האירועים העכשווים והדימויים מוכרים ממסך הטלביזיה וצילומי העיתונות למשהו חומרי, עושה לאנשים משהו ריגשי. כשזה עובר לחומר זה הופך למוחשי, ממשי. איך שמזהים שזה חתיכת נייר זה הופך לנגיש".

      הסרט החדש יחסית של הזוג, "ליבו של עמוס קליין", עוסק גם הוא בסכסוך הישראלי-פלסטיני: עמוס קליין, האיש השמן שהגה (כביכול) את חומת ההפרדה, לוקה בליבו באירוע חנוכת החומה, והסרט נע איתו אחורה בנקודות על ציר הזמן. בצילומים הארכיוניים שהופיעו בסרט הם השתמשו באופן עדכני בטכניקת “paint on film” (ששימשה בעבר לציור על גבי צלולויוד). "חוץ מהגישה האנטי-מיליטריסטית שלו הסרט מתעסק בתיעוד וזיכרון", אומרת מיכל קרנות, "השימוש בחומרים ארכיוניים בודק את הפערים בין אירועים קולקטיווים לפרטיים".

      המסע העקבי אחורה בחייו של עמוס קליין, נשבר לקראת סוף הסרט, וההגיון הסיפורי משתבש. אפשר, כדי להימנע מספויילר, להגדיר את סיום הסרט כמפתיע ומבלבל, אבל מאפשר קריאה מחודשת בסרט. "זה לא שהסרט לא הגיוני", אומרים בני-הזוג, "יצרנו ליניאריות בסיפור והמדיום שלנו מאפשר לשבור אותה לעשות דברים מטאפיזיים. זה מבלבל ובאותה מידה הופך למעניין, וזה בדיוק מה שהופך את הצופה לפעיל- סרטים שלא מראים את הכל, וגורמים לצופה לחשוב. זה חשוב לראות סרטים שמעניינים אותך כמה פעמים, לנסות לפענח את הסיפור, להסתכל על הטכניקות, לחשוב מה אני רואה מול העיניים ולהכנס כמה שיותר לתכנים".

      ש: לאנימציה יש פוטנציאל לתקשר עם קהל רחב יותר מהקהל של עולם האמנות, אולי בגלל היכולת שלה לספר סיפור, כמו הקולנוע. אתם מסכימים עם ההשערה הזאת? היא משפיעה על עבודה שלכם?

      ת: קולנוע, ביחס לאמנות פלסטית, עובד על הרגש בצורה הרבה יותר מדוייקת. חלק מהעניין של בימוי הוא פסיכולוגיה, הוא עובד על הרגש יותר מכל דבר אחר. באמנות פלסטית אנשים יכולים להנות מהאסתטיקה גם בלי להבין את התכנים, אבל אמנים עכשוויים מדלגים לפעמים על האסתטיקה והלכים ישר על התכנים. אולי זה ההבדל בין התחומים. אנימציה מצליחה לגעת בכל התחומים האלה- כל מה שמעניין באמנות הפלסטית, וכל הדברים שמרגשים בקולנוע. למעשה אנימציה מעבירה את המבט הקולנועי באמצעים של אמנות פלסטית.

      הסרטים שלנו, שאפשר לקטלג אותם כאנימציה, הם פחות קומוניקטיביים, וההכללה שאנימציה חייבת לספר סיפור היא לא מדוייקת. אנחנו מלמדים בבצלאל בקורס "חשיבה אנימטיבית", והרעיון שמלווה את הקורס הוא לראות איפה אנימציה עולה ביכולות הויזואליות שלה על כל יכולת ביטוי אחרת- רעיונות ויזואליים בתנועה, לאוו דווקא נרטיביים.

      אנימציה נגישה בגלל שהיא מאפשרת שכפול, וצפיה באינטרנט ובכל מיני פורמטים. "ליבו של עמוס קליין" שודר בערוץ “arte” שגם עזרו לממן את הסרט. את השידור בטלביזיה רואים הרבה אנשים וזה שימח אותנו. הקרנת הבכורה שלו היתה בפסטיבל הקולנוע בשדרות, ומעניין אותנו במיוחד שיצפו בו כאן בארץ.

      ש: רוב הסרטים שלכם נוגעים באופן כזה או אחר בשאלות פוליטיות. אתם רואים את עצמכם מגוייסים לעניין?

      ת(מיכל קרנות): כל הרעיון מאחורי הנפשה, לתת חיים לחפץ, לצור חיים מלא כלום, דינמיקה על ציר זמן. מאוד מרגשים בעיני. אבל אם אין מסר נשארת רק המלאכה, שכבודה במקומה מונח. אני חושבת שאמן שיש לו קול ובמה יש לו גם מחוייבות חברתית. אני רואה את עצמי מחוייבת למשהו מעבר לביטוי אישי. אני לא יכולה להתעלם מהמקום שאני חיה בו וגדלתי בו.

      הסרטים שלנו לא קיימים בשביל לשכנע, אף אחד לא משתכנע בעקבות צפיה בסרט. אבל הם כן משמשים כלי ליצירת דיון, לגרום לאנשים לשוחח. כשהקרננו את "ליבו של עמוס קליין" בשדרות נכחו סטודנטים מבצלאל ומ"ספיר". הסטודנטים מבצלאל, שהרבה פעמים עושים סטים שמנותקים מהמציאות הפוליטית למדו להתמודד עם הדעות הפוליטיות. רק כשהעמדנו אותם מול הסרטים הם התמודדו עם הדעות שלהם. זה הפך להיות שיחה. זאת פונקציה חשובה של אמנות.