פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לו יהי

      פול מקרטני לישראל? לא כל כך מהר. לפני שאתם מאמינים לפרסומים החגיגיים בעיתונים, עינב שיף מציע שתבדקו אם האמן בכלל פנוי

      נהניתם בהופעה של ברייט אייז לפני שנתיים? הצלחתם להתאהב בצמד קוקורוזי באותו זמן? ונכון שבוב דילן נתן את הופעת חייו, אז בפארק הירקון מול 50,000 צופים נלהבים שנתנו כל מילה ב – "It's Not Dark Yet"? או שאולי היה זה ניל יאנג, שהחליט לבצע במיוחד בישראל את האפוס המדהים מאלבומו האחרון "Ordinary People", אותו אינו נוהג לבצע בהופעות, שגרם לכם להתאהב מחדש ברוק'נ'רול? בהנחה שקראתם עיתונים ואתרי אינטרנט מכובדים בתקופה מסוימת – כלומר מדי קיץ - הייתם מאמינים שהתרחישים למעלה אכן התקיימו וכנראה נרדמתם או שנלחמתם על אדמה זרה. או שפשוט שוב נפלתם על האצבע הקלה על ההדק של התחום הכי מכוער בתרבות הישראלית - הופעות מחו"ל, רצוי של אמנים גדולים.

      הרבה לפני שמטפלים בלוקיישנים בהם מופיעים אותם אמנים, כדאי לדאוג לכך שהם בכלל יגיעו לכאן, או גרוע מכך: להתגבר על שמועת בואם/ אי-בואם. רק בחודשיים האחרונים פורסם כי ניל יאנג, מטאליקה, פול מקרטני ואפילו הגורילאז (שמישהו יספר לדיימון אלברן) יגיעו לישראל, וירוו את צימאונו של הקהל הישראלי במוזיקה בעלת ניחוח בינלאומי קצת יותר אטרקטיבי מזה של בלקפילד. העובדה שחלק מאותם אמנים כלל לא נמצאים בטור, ולחלקם אין אפילו שום אלבום לקדם, היא פריפריאלית כשאפשר להשיג עוד כפולה צבעונית בעיתון היומי. ואלו, כולל הבלון המעוות ששמו "לאונרד כהן בישראל", הן רק דוגמאות מהקיץ האחרון; מי שלא זוכר את חדשות ערוץ 2 המדווח על בואם ההיסטורי של הרולינג סטונס לישראל, לא ראה אדם שמח מול מהדורת חדשות ישראלית מימיו, כולל הנשיקה בין מיקי ליעקב במילניום. המשותף לכל האמנים הנ"ל הוא הכותרת "איקס מגיע לישראל" ובכותרת המשנה שלוש מילות הקסם: "נמצא במגעים מתקדמים". לאחר מכן, יציין הכתב החרוץ את שם המפיק שבזכותו נעלה לרגל ואף יציין שהאמן הביע רצון גדול עז לבקר בארץ הקודש. לאחר שסיים הקורא להתמוגג, יצוין גם כי "הקיץ הקרוב מביא עמו זרם אמנים בלתי רגיל, שכן צפויים להגיע...". אכן, טוב לחיות בישראל.

      אלא שהמציאות אפורה בהרבה: מאבקי אגו של מפיקים מביאים אותם להשוות ולהעלות הצעות באופן בלתי פרופורציונלי עד שהמגעים קורסים; דרישות האבטחה של האמנים מדמות שתל אביב היא מינימום פאלוג'ה ולפעמים, באמת שלפעמים, מזכ"ל ארגון מסוים מלבנון מחליט ש-"Home" הוא לא באמת השיר הכי טוב של מרטין גור. הדרך הארוכה מאד שמפיקים שאפתניים עושים מהרגע שנשלחת הפנייה ועד הגעתו של האמן בפועל רצופה מכשולים, ועד שהוא לא באמת נוחת בישראל ההופעה עודנה מוטלת בספק.

      ואם אוטובוס קומותיים יחצה אותנו לשניים?

      הביטוי "לרוץ לספר לחבר'ה" הוא לא רק מאפיין של קזנובות למיניהם, אלא תיאור מדויק של תרבות הדיווח והזנת התקשורת בכל הקשור לנושא; הכתבים, מצדם, מודעים לציפייה העצומה לבואו של גיבור גיטרה אמיתי (אוהבים אותך אהוד בנאי, אבל כמה אפשר?), שמחים לזרוק את הידיעה לאוויר העולם ולקחת אחריות מינימלית כשבואו של האמן הופך לביטול מביך. התחרות בין כלי התקשורת השונים על התואר המביך "פרסום ראשון" מזינה לא רק חרושת שמועות לא מבוססת, שהופכות את כתבי המוזיקה לבני ערובה אקטיביים במיוחד לכל מייל ופקס שמגיע למפיק התורן. על עסקאות היח"צ שנסגרות בין המפיקים לאותם כלי תקשורת (מי שראה מודעה של שוקי וייס במעריב - מקבל ממני הנחה משמעותית למופע של מוריסי, שאגב, בניחוש פרוע, לא יתראיין לתרבות מעריב או מוסף הארץ) בכדי להשיג את אותו פרסום ראשון, לא כדאי להרחיב.

      אז מי באמת אשם? ואצל מי טמון תחילתו של השינוי? כיוון שהתחרות בין העיתונאים לא צפויה להתעגן בקודים חדשים של מוסר והיגיון ומכיוון שאין להם באמת מה להפסיד (על נושאים קשים באמת אין חבים דין וחשבון ציבורי, אז על הופעה שלא הייתה?), נדמה שכולם ימשיכו לפרסם כל פיסת מידע אפשרית - העיקר לנגח את המתחרים. למפיקי המופעים, לעומת זאת, יש הרבה מה להפסיד והתהליך כבר החל: הופעתו של איאן בראון הועתקה מגני התערוכה להאנגר 11 עקב מכירת כרטיסים דלה, אך ביום המופע עצמו האולם כבר היה מפוצץ. הופעתה של ביורק לעומת זאת, בוטלה עקב מכירת כרטיסים מאכזבת. המשותף לשניהם הוא שהקהל הרחב לא נותן אמון במפיקים ואמצעי התקשורת. הוא מעדיף לחסוך מעצמו את הבירוקרטיה המעצבנת והמעציבה של החזרת הכרטיס או ביטול החיוב באשראי ולקנות כרטיס ברגע האחרון, כי לך תאמין לכלי תקשורת לא אמינים או למפיקים בתחרות על גודל האיבר או עומק הכיס, כי לך תחווה שוב את האכזבה. הקהל הישראלי אומר לעצמו שגם ככה האמן יבטל, אם בכלל היה אמור להגיע, או שתפרוץ מלחמה. ייתכן ועבדכם הנאמן יאכל את הכובע ויתברר לכולנו שפול מקרטני חי ובגודל טבעי, אבל תרשו לנסח זאת כך: תעירו אותנו כשיש מיקום, תאריך ואישור באתר הבית של האמן. ועד אז אני רק ישן, על כרית שעשויה מהעיתון שדיווח על בואו של לאונרד כהן.