כתם כתום

    אנה פרנק לא לבד. "אייאקס, הולנד והמלחמה" ממקם מחדש את הולנד במלחמת העולם השניה. יובל מונד כבר לא אוהד את ואן באסטן

    יובל מונד

    בתחילת החודש, פתחה נבחרת הולנד את הקמפיין שלה באליפות אירופה לאומות עם ניצחון מוחץ 3-0 על אלופת העולם איטליה. יהיה זה לחלוטין בלתי מופרך להעריך שרוב אוהדי הכדורגל בישראל ייחלו לניצחון של נבחרת האורנג', אשר לאורך השנים היתה תמיד הנבחרת האהודה עליהם (אחרי ישראל, גם אם תיאורטית בלבד). ברור לכל גם שהאהדה הזאת אינה קשורה להיבטים של המשחק עצמו גרידא, שכן החשיפה של אוהד הכדורגל הממוצע בישראל לליגה האיטלקית ולכדורגלנים האיטלקים גדולה עשרות מונים מאשר לליגה ההולנדית ולשחקנים ההולנדים. שורשיה נעוצים בתדמית שנוצרה בקרב הציבור הישראלי על הולנד והעם ההולנדי, ואשר מתבססת על תפקידם בתקופה האפלה של מלחמת העולם השנייה.

    בתודעה היהודית נצרבה הקביעה לפיה ההולנדים "עזרו לנו במלחמה", והיא אשר לאורך השנים הנחתה מגמה ברורה של כבוד והערכה מצד הישראלים והיהודים כלפי כל מה שמזוהה עם הולנד. הכדורגל הבינלאומי, בזכות השיוך הלאומי המובהק כל כך שלו, היה לאמצעי הבולט ביותר לביטוי הזדהות זו. אך האם לאותה תודעה קולקטיבית יש אחיזה במציאות?

    (תוכן מקודם)

    הטיפ השבועי: לבחור את חדר השינה המושלם עבורכם

    בשיתוף שמרת הזורע
    לכתבה המלאה

    לא ספר על כדורגל במובן הפשוט של המלה

    בספר "אייאקס, הולנד והמלחמה". מעמת העיתונאי והסופר האנגלי והיהודי סיימון קופר את הדימוי המגמתי על תפקידם של ההולנדים במלחמת העולם השנייה עם אמיתות היסטוריות ברורות, ומשתמש בהתנהלותם של מוסדות הכדורגל במדינה בזמן המלחמה כבבואה של החברה ההולנדית כולה. תרגום הספר לעברית הוא אחת התרומות החשובות לקידום ספרות הספורט בישראל, אשר עדיין נמצאת הרבה אחרי מדינות אחרות בהן אין בהכרח לענף מקום חשוב יותר בתרבות.

    הניתוח המקיף שהספר מספק על אירופה בתקופת המלחמה מעידים על עבודה תחקיר עיתונאית מעולה של קופר, והיכולת שלו להציג חלק ניכר מהחוויות ממקור ראשון (משפחתו עברה להולנד והוא העביר את מרבית שנות ילדותו בעיר האוניברסיטאית ליידן) מקנה למחקרו מהימנות גדולה מאד. קופר אינו מסתפק בהצגת התופעה ומתעקש לרדת לשורשיה בחיפוש אחר הסיפור האמיתי, זה שאינו מסופר, או לחלופין – זה שמסופר, אך במגמתיות נפשעת. הוא נובר בארכיונים של הקבוצות, נפגש עם הולנדים מזדקנים וחביבים שהיו שם ועדיין איתנו היום, ומנסה להציג בפני הקורא תמונה מקיפה ואובייקטיבית ככל שניתן, גם אם לעתים נדמה שדווקא הלהט שלו מעט בעוכריו. קופר אינו מזניח בספרו גם את נקודת המבט הישראלית, ואת אחד הפרקים האחרונים בו הוא מייחד לנסיעה שערך בישראל בשנת 2000 ולראיונות שערך עם אנשי כדורגל מקומיים (ביניהם אלי גוטמן, רן בן-שמעון והפרשן שגיא כהן) ועם אנשי תרבות נוספים בנוגע לזיקה שבין ישראל להולנד.

    הספר "אייאקס, הולנד והמלחמה" הוא לא ספר על כדורגל במובן הפשוט של המילה. לפני הכל הוא משקף תהליך של חשבון נפש שעוברת בשנים האחרונות החברה ההולנדית, שביחד עם מדינות נוספות ביבשת מתחילה להתנער מצילה המאיים של המלחמה ולבחון את התנהלותה במהלכה באופן ביקורתי יותר. התמונה הוורודה שהולנד מכרה לעולם בעשורים הראשונים שלאחר המלחמה – זו המתארת אותה כמרימת נס ההתנגדות לנאצים בתקופת הכיבוש ושכל תושביה השתייכו למחתרת והצילו יהודים – נראית מעט מגוחכת כאשר היא מעומתת עם העובדות היבשות: יהדות הולנד חוותה את השואה הקשה ביותר מבין מדינות מערב אירופה, כאשר אחוז היהודים שנרצחו מתוכה (קרוב ל-70, ומאה אלף במספרם) שני רק לפולין. לאדישות הכללית של החברה ההולנדית כלפי המלחמה היה תפקיד מרכזי בכך, אך במקרים רבים שוטרים ואזרחים הולנדים אף שיחקו תפקיד פעיל בגירוש היהודים ברכבות למזרח, אל עבר גורלם הידוע.

    כן, הם שיתפו פעולה

    אחד המוטיבים הבולטים הנראים בספר בכל הנוגע להולנד בזמן המלחמה הוא שהיא לא באמת השתתפה בה. העיר רוטרדאם אכן חוותה הפצצה אווירית קשה במאי 1940, ובשלהי המלחמה הגיע הרעב והמחסור החמור במוצרי יסוד גם לאמסטרדם, אך למעט אלו לא נראה שבתקופה זו נפגעו באיזושהי צורה חייו של האזרח ההולנדי הלא-יהודי. אין סממן מוחשי יותר לקביעה זו מאשר העלייה המטאורית בפופולאריות של הכדורגל בשנים הללו. בתקופת המלחמה ידעה החברה ההולנדית הכבושה שגשוג תרבותי כללי – ההולנדים קראו יותר ספרים והלכו ליותר הצגות, מחזות וסרטים. הכדורגל היה עוד נדבך במגמה הזאת, וכנראה גם הבולט בהם. ובעוד שבהולנד נתפס המשחק כצורת בילוי נוספת, הרי שבמדינות שחוו את המלחמה על בשרן – כמו אנגליה וגרמניה – הוא היה לצורך כמעט קיומי. בפרק 11 קופר מתנתק זמנית מהעיסוק בחברה ההולנדית ועובר לתאר כיצד המשיך הכדור להתגלגל בשאר רחבי אירופה (ובייחוד באנגליה ובגרמניה) בצל המלחמה הארורה, הזוועות האנושיות שהתרחשו וגיוסם של אחוז ניכר מהגברים הצעירים לצבא ושליחתם בחזית. בלונדון נערכו משחקים בצל ההפצצות היומיומיות של תקופת הבליץ, ובגרמניה המשיכה הליגה במתכונתה וכמעט ללא הפרעה עד סתיו 1944. כבר לאחר אירועי "ליל הבדולח" של 1938 טבע אחד מבכירי המשק ההולנדי את האמרה המצמררת "ספורט זה ספורט, ורצח יהודים זה רצח יהודים" (40), אשר על אף הבוטות שלו מלמד דבר או שניים על כוחו של המשחק.

    סיפורו של מועדון אייאקס אמסטרדם הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לחוסר היכולת לבחון את מלחמת העולם השנייה בהולנד ואת התנהגותה של החברה ההולנדית במהלכה כמקשה אחת. נראה כי המועדון, המתגאה כל כך בקשריו עם האוכלוסייה היהודית המקומית ועם העם היהודי (דגלי ישראל מונפים ביציעי ה"אמסטרדם ארנה", מגרשו הביתי, הינם מחזה שבשגרה), מנסה "לטאטא מתחת לשטיח" – כדברי יאן מלחרס, אחד מיושבי ראשו לשעבר – את תקופת המלחמה. ולא שיש לאייאקס במה להתבייש: נראה כי אחוז יוצא דופן מאנשיו דאגו לשלומם של חברי המועדון היהודים בזמן המלחמה, וכמוסד ציבורי הצליחה אייאקס לגונן על אנשיה ולשמור עליהם. אלא שכאמור, רצף האירועים והמגמות אינם בהכרח אחידים, ומרבית חברי המועדון היהודים נדרשו להחזיר את כרטיסי החבר שלהם עם תחילת הכיבוש, ועל כך נוספות עדויות על מספר אנשי הנהלה ששיתפו פעולה באופן אקטיבי בהרבה מזה שנדרשו.

    "אייאקס, הולנד והמלחמה" הוא ספר היסטוריה מרתק על אחד המיתוסים היותר מקובעים בטאבו של התרבות הישראלית, ותרבות הכדורגל במיוחד. אין לי ספק שבכוחו לערער את התפיסה הרווחת בקרב הציבור הישראלי כלפי הולנד, ואולי אף לשנות את דפוסי האהדה לנבחרתה הלאומית הטבועים אצל אוהד הכדורגל הישראלי הממוצע כבר במהלך הטורניר המתרגש עלינו בימים אלו, ובעתיד בכלל.

    "אייאקס, הולנד והמלחמה: אנטישמיות, יהודים וכדורגל במלחמת העולם השנייה ואחריה". מאת סיימון קופר. תירגמו מאנגלית: נעם ורותי אור. הוצאת ספריית מעריב, 240 עמ', 84 שקלים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully