חסד מופרע

    "נוטות החסד" הוא אוסף של פרובוקציות זולות שמתפרשות על פני 927 עמודים. איזה מזל שהביקורת של איל רוב קצרה יותר

    • נוטות החסד
    איל רוב

    בסוף זה נגמר רע, רע מאד. צילום בו נראית גופתה העירומה בשלג של פרטיזנית צעירה, שחבל התלייה עדיין תלוי על צווארה התגלגל לידיו של ג'ונתן ליטל ושלח אותו לעבודת תחקיר בת שנתיים בסיומה כתב את "נוטות החסד"; וידויו של קצין אס. אס, שמתפרש על פני 927 עמודים. ספר שעורר פולמוס חריף מיד עם יציאתו והפיכתו לרב מכר מטורף בצרפת, מדינה שאוהבת את הרע שלה נא על מגש כסף, שהעניקה לליטל את שני פרסי הספרות היוקרתיים לספר שנכתב בצרפתית. אגב, זה ספר רע. רע מאד.

    מקסמיליאן אואה הוא דמות רעה; רעה באופיה לא פחות מאשר הדרך בה היא כתובה וזאת חרף ניסיונו המתיש של ליטל להציגו כאחד האדם, אשר בסך הכל עשה את המוטל עליו; משהו שכולנו – והנה מגיעה הפרובוקציה – היינו עושים לו היינו במצבו. כמוהו גם אנחנו, "אחיו בני האדם", לא היינו מתחרטים על דבר. “להתחרט זה עניין לילדים" אמר אייכמן במשפטו בירושלים. ובכן, מעבר הרצון לזעזע את אמות המוסר כבר על בעמוד הראשון, אואה, בסופו של מונולוג ארוך ומייגע, נותר דמות מופרכת בעליל. פקיד אס. אס, בדרגת אוברשטרומבאנפיהרר, דוקטור למשפטים, שנקלע, משל היה פורסט גאמפ במדים שחורים, לכל האירועים המכוננים בדברי הימים של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית ומפעליה הענפים; הומוסקסואל שמאוהב באובססיביות באחותו התאומה איתה נהג לקיים יחסי עריות לאורך כל שנות התבגרותם.

    על הדרך הוא לוקח את המונח תסביך אדיפלי כמה צעדים קדימה, חונק את אמו הצרפתייה, רוצח את אביו החורג בגרזן, הורג עוד כמה אנשים, נותן לאחרים לבעול אותו לפני שהוא הורג אותם ומהרהר בין לבין האם קאנט באמת צדק, או שמא יש דבר כזה, הנקרא אחווה אנושית בסיסית. על הדרך הוא מקיא, משלשל, מתיז זרע בכמויות, מהרהר על הפרשות בכל עמוד שני, מחשב חישובים נוקדניים אותם הוא כותב בדוחות על מנת לשכלל את מכונת ההרג הגרמנית, בוגד ורוצח את תומס, חברו הקרוב, ומספק אנקדוטות די משעשעות על פיגורות כמו שטרובאנפיהרר אדולף אייכמן, רייכספיהרר הימלר ובסוף אף נוגס (!!!) באפו הבולבוסי של הפיהרר, שנייה לאחר שזה ענד לו עיטור צלב הזהב בגרמני, שלושה ימים לפני התאבדותו המפורסמת. אה, הוא היה וגם השתתף בטבח בבאבי יאר במסגרת שירותו כג'ובניק בשורות האיינזצגרופן, עוצבות המבצע, הבחורים המצוינים שהיו אמונים על החלק של הריגת היהודים בשטחים הכבושים.

    עוד בוואלה! NEWS

    צפו: ירדן ויזל ומיטל ברונר בשופינג כחול-לבן בתל אביב

    בשיתוף HONDA
    לכתבה המלאה

    כמו כולם

    הקריירה הפקידותית שלו, מאידך, לוקחת אותו אל הקווקז, סטלינגרד הכבושה והקפואה (החלק הטוב ביותר בספר, אגב) בה הוא נפצע בירייה בראשו ומחלים באורח פלאי. הוא חוזר לברלין המופצצת ואף מקנח בסיור מחנות השמדה ובהשקת "לחיים" עם דמויות חביבות כמו רודולף הס, מפקד אושוויץ, ויוזף מנגלה הרופא הטוב. כאמור, ערמות של גופות יהודים וגם כאלו שעדיין חיים עושות לו בחילות ודחף עצום לשלשל ולהקיא ואז לדחוף לעצמו משהו לתחת, לא משנה מה. יש לו שני פטרונים מפחידים יותר מהיטלר ואגדה שרודפת אותו על אביו הנעלם, שהיה חייל גרמני מטורף וחייתי במלחמה הראשונה. לאחותו ולו יש שני תאומים מהיחסים ביניהם. איך לומר - איש רגיל. כמו כולם.

    ליטל לא לוקח אותנו לביקור בפלנטה אחרת, ממש לא. הוא גם לא מספר לנו אבחנות על שורש הרוע האנושי כפי שהיה אפשר להסיק מפתיחתו הפרובוקטיבית של המונולוג הזה, שרק ניתן לדמיין מה לואי פרדינד סלין, לו יכול היה, היה עושה ממנו. בספרו של ליטל היהודי, מלבד בקיאות בדרגות האס. אס, במוסדות גרמניים שונים ששרתו את המפלגה, תיאור מפורט של שפות קווקזיות עתיקות, חישובים סיזיפיים של כמויות קלוריות שמבדילים בין נידון למוות לכוח עבודה, לצד התעמקות מעיקה באנטומיה של איברי המין של אונה, אחותו הנערצת, לא נשאר הרבה בסופו של הספר, מלבד התחושה החמוצה שמישהו עבד עליך; שמישהו כאן, וכמובן מאתיים אלף אנשי תרבות צרפתיים ממהרים להתייצב, צייתנים לצו השעה מאחוריו, אמנם לקח על עצמו יומרה מבורכת – להבין את הצד הרוצח לרדת לשורש הבנאליות של הרוע – וגמר בתיאור (לפרקים מבריק, יש להודות) של עוד מפלצת אנוש. מין חניבעל לקטר כזה, שמשלב אינטלקטואליות, אנינות טעם, שליטה בכתביו של אפלטון יחד עם היכולת להרוג מאהב לשעבר בעזרת מגב ריצפה בתא שירותים. ויש עוד הרבה מזה, במידה ותהיתם.

    מתחפש לדוסטויבסקי

    כל הצחנה האיומה והנוראית שעולה מבעד ל-900 עמודיו - כל אותם תיאורים על הררי הגופות, ההפרשות הפרטיות של הגיבור, ריחות מבאישים של עמיתיו ושל אלו שהם כל כך מיהרו להרוג, כפי שליטל היטיב לתאר באפיזודת באבי יאר - כל אלו מאבדים גובה ונופלים לתוך מלכודת שהספר בפתיחתו לעג לה ועורר את הפרובוקציה מלכתחילה. אין כאן איש רגיל, מישהו כמוכם, אחד שאפשר להזדהות איתו. אואה הוא מפלצת. ועם מפלצת לא מזדהים, מחכים לראות אותה מתפוצצת. במקרה דנן היא מסיימת בתור זקן בורגני נשוי, המנהל מפעל לתחרה וסובל מעצירות כרונית, כמה סימבולי.

    לג'ונתן ליטל יש בהחלט כושר ביטוי נשגב, אך תרומתו כסופר היא בעיקר סבלנות . הוא השקיע, ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממנו, משאבים עצומים בתחקיר מעמיק (כמעט מפתה לכתוב "כמו גרמני") ולא חיפף בשום פרט. המציאות כפי שהוא מתאר אותה אכן נקראת כאחת כזאת, אבל הוא שבוי בקונספט של עצמו. ליטל פשוט מאוהב בתחקיר שלו (שהביא אותו לרוסיה, נבירה בארכיונים ושליטה מעוררת חשד כמעט בגרמניזציה) ונאחז בו על חשבון העלילה. יותר מדי פרטים שמקומם בספר עיון אקדמי גודשים את דפיו הגדושים ממילא של רומן זה. הכל מתערבב ומעל מתנוסס הריח המצחין העולה מדמותו של מי שאמור במחי משפט אחד – גם אתם כמוני, גם אתם הייתם עושים את זה ולא מבקשים סליחה – ליצור הזדהות, ומתגלה מהר מאד כמפלצת. בדיוק הארכיטיפ של הנאצי שהייתם מצפים לראות בספרים דמוי מעלליו של פטריק קים ולא בספר שעל כריכתו האחורית כתוב יצירת המופת הראשונה של המאה ה-21.

    תנו לי לסכם לכם 927 עמודים במשפט: "נוטות החסד" הוא עוד ספר גרוע ועוד מהזן המאוס ביותר - זה המתחפש לאפוס דוסטויבסקי בממדיו ומסיים בתור תרגיל ספרותי; מרשים לפרקים, אך כזה שהישגו הגדול הוא תחושת הגועל והקבס שהוא מותיר בסופו.

    "נוטות החסד", ג'ונתן ליטל, תרגום: ניר רצ'קובסקי (כנרת-זמורה ביתן)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully