אחרי מספר שנים חלשות יחסית, שבהן פסטיבל חיפה לא ממש התקשה לבעוט לו בישבן, פסטיבל הקולנוע של ירושלים חוזר לעצמו, ובגדול. סקירה של תוכניית הפסטיבל, שייפתח ביום ה' הבא, מעלה יבול מרשים במיוחד של תוצרת קולנועית עולמית, כאשר השנה שנתה העשרים וחמישה של החגיגה - עושה רושם שהמבחר לא רק מגוון, אלא גם איכותי במיוחד. על "וול-E" הסרט החדש מבית פיקסאר ("רטטוי", "צעצוע של סיפור") שיפתח את הפסטיבל בהקרנה הלילית המסורתית בבריכת הסולטן בטח כבר שמעתם. אבל חוץ ממנו יש עוד כמה עשרות, אם לא מאות, סרטים שמשוועים לתשומת ליבכם. לפניכם כמה שבהחלט עשויים להשיב לכם כגמולכם.
"סינקדוכה, ניו יורק" סרט הבכורה כבמאי של התסריטאי המחונן והמקורי צ'רלי קאופמן ("להיות ג'ון מלקוביץ'", "אדפטיישן", "שמש נצחית בראש צלול") הוא ללא ספק אחד מהסרטים המסקרנים בתוכנייה. העלילה בקצרה: במאי תיאטרון (פיליפ סימור הופמן) שננטש על ידי אשתו מחפש את משמעות החיים במחזה שהוא מביים, אבל מה שמתחיל כפרוייקט רגיל, יוצא משליטה ודי משתלט לו על החיים. מהביקורות המבולבלות/מתפעלות/מתוסכלות שיצאו מפסטיבל קאן ניתן להבין שני דברים. דבר ראשון: צפייה אחת לא תספיק כדי להבין מה לכל הרוחות קאופמן רוצה מחיינו. דבר שני: זה לא בהכרח דבר רע.
עוד סרט שעשה גלים גבוהים בפסטיבל קאן האחרון הוא "רעב", יצירת הביכורים של הבמאי הבריטי סטיב מקווין. הסרט מספר את סיפורו של איש המחתרת האירית בובי סנדס - אסיר פוליטי שעמד במרכזה של שביתת רעב ארוכה ומפורסמת בתחילת שנות השמונים. ואם להאמין לשמועות, הוא עושה את זה באופן קיצוני ומטלטל. למרות שחלקים מהסרט צפויים להיות קשים מאוד לצפייה, המבקרים בקאן היו מאוחדים בדעתם בסך הכל: כדאי לשים עין על המקווין הזה. מי אני שאתווכח איתם.
גם "שגרה מבצעית", של הדוקומנטריסט המוערך ארול מוריס (שזכה באוסקר על סרטו הקודם, "The Fog of War"), מבטיח חווית צפייה קיצונית ומטלטלת. הסרט חוקר את התמונות הידועות לשמצה שצולמו במתקן הכליאה של צבא ארצות-הברית באבו-גרייב, ושתיעדו התעללות אכזרית של קבוצת חיילים וחיילות אמריקאים בעצורים עירקיים. מוריס מראיין את הקבוצה, שואל את השאלות הקשות ביותר ואף משחזר את ההתעללויות. האם תוכלו להתמודד עם האמיתות המטרידות שהוא יחשוף? "שגרה מבצעית" עורר מהומה לא קטנה כשהוקרן בפסטיבל ברלין האחרון. מצד אחד, היו מי שטענו ששחזור ההתעללויות נעשה בטעם רע, ושהאוסקר בו זכה קצת העלה למוריס את השתן לראש. מצד שני, היו מי שנתנו לסרט, בסוף הפסטיבל, את פרס דב הכסף. מצד שלישי, אם לא נראה את הסרט, לא נדע מי משני הצדדים צדק.
עוד בוואלה!
מאמט חוזר לכושר
על פי התיאור בתוכנייה, "אגם טאהו" סרטו השני של פרננדו איימביקה המקסיקני לא ממש נשמע כמו סרט מעניין ומקורי במיוחד (ילד משוטט ברחובות ולומד להתמודד עם מוות ואבל). אך כה חיבבתי את "עונת ברווזים" - סרטו הראשון (ששילב בחינניות עצלה בין ג'ים ג'ארמוש לקווין סמית', ושהוקרן בפסטיבל לפני כמה שנים) - שאני אלך לראות אותו בכל זאת, בלי לחשוב פעמיים.
עוד כמה במאים מצוינים ששמותיהם אמורים להיות זכורים לטובה לוותיקי הפסטיבל הם בלתזר קורמאקור האיסלנדי ("101 רקיאויק", "הים") וז'אנג קה ג'יה הסיני ("העולם"). קורמאקור מציג השנה את סרטו הרביעי, "מוכפש בדם" מותחן מסועף, מטונף ואפל שהיה ללהיט ענק באיסלנד, שמכיל טוויסט גנטי, ושאמור לתקן את הרושם הרע שהותיר סרטו הקודם ודובר האנגלית, "טיול קטן לגן עדן" (שהוקרן גם הוא בפסטיבל). ז'אנג קה ג'יה, מצדו, מציג את "עיר 24" שממשיך לבדוק את ההשפעות החברתיות שיש להתפתחות הכלכלית המפלצתית של סין באמצעות קולנוע מדיטטיבי שמשלב סוציו-אקונומיקה עם פואטיקה ומערבב בין תעודה לעלילה. אם זה נשמע כמו משהו שעשוי לעניין אתכם, סרטו החדש שמספר את סיפורו של מפעל טקסטיל סיני ותיק שהפך ב-2007 לפרוייקט מגורים ענק עומד לעשות אתכם מאושרים מאוד (ואם אתם כבר בשוונג, כדאי לכם גם לבדוק את "טבע דומם", סרטו הקודם של ג'יה, שמוקרן גם הוא בפסטיבל, ושזכה בפרס הגדול בונציה, לפני כמעט שנתיים).
"חגורה אדומה" של המחזאי/תסריטאי/במאי המצוין דיוויד מאמט ("שם המשחק", "הבלתי משוחדים", "גלנגרי גלן רוס") צפוי להיות חזרה מבורכת לכושר, אחרי כמה שנים די רזות, בלשון המעטה ("ספרטן", סדרת הטלוויזיה "היחידה"). העלילה מורה לג'יג'יטסו שחי את חייו על פי וריאציה מורכבת של קוד הסמוראי מוצא את עצמו עם הגב לקיר בעולם אמנויות הלחימה האפלולי, האלים והבוגדני של לוס אנג'לס נותנת את הרושם שמאמט שב לשורשים (היי, הנה ג'ו מנטניה!), ואם לשפוט על פי הביקורות, זה עושה לו רק טוב. נראה שגם למעריצים הרבים שלו זה יעשה דברים טובים.
מלבד מאמט ניתן למצוא באגף הקאמבקים האפשריים גם את ג'וזפה טורנטורה ("סינמה פרדיסו"), שסרטו החדש, "אישה אלמונית", נראה כמו מלודרמת טראש בעלת פוטנציאל (סקס+אלימות+קצת קלאסה איטלקית+פס-קול של אניו מוריקונה), ואת ויין ואנג ("עישון", "מוציאים עשן"), שחוזר, אחרי הפסקה של כמה שנים, לקולנוע העצמאי, עם שני סרטים חדשים: "אלף שנות תפילות טובות" (אבא סיני-אמריקאי מגיע לתמוך בבתו הסינית-אמריקאית שעוברת תהליך גירושים) ו"נסיכת נברסקה" (צעירה סינית הריונית מבלה לילה בסן פרנסיסקו בחיפוש אחר הפלה ומעט חמלה). אך האם הם יהיו מספיק טובים כדי להשכיח את "יפה במנהטן", סרטו הנוראי של ואנג מ-2002? נחכה ונראה.
ועוד כמה
עוד כמה פייבוריטים של הפסטיבל שמציגים השנה סרטים חדשים ומסקרנים הם לארס פון טרייר ("לשבור את הגלים", "דוגוויל"), שכתב את התסריט ל"שנות הנעורים אריך ניטשה חלק א'" (מוקיומנטרי עוקצני אודות במאי שקצת מזכיר את פון טרייר); המאסטר המופרע ורנר הרצוג, שביים את סרט הטבע התיעודי "מפגשים בקצה העולם" (הבקרוב נראה מדהים); גיא מאדין הייחודי ("המוזיקה העצובה בעולם"), ששב לירושלים עם "ויניפג שלי", הסמי-אוטוביוגרפי; הונג סאנג סו הדרום קוריאני (הזכור לטוב מ"אישה היא עתידו של האיש"), שביים את "לילה ויום" (המספר על הרפתקאותיו האינטימיות של אמן בן ארבעים שנמלט מקוריאה לפריז); ופאולו סורנטינו השנוי במחלוקת (הזכור לרע מ"ידיד המשפחה", שהוקרן דווקא בפסטיבל חיפה), שיציג בפסטיבל השנה את "האלוהי" (שעוקב אחר סיפור חייו המרתק של ג'וליו אנדראוטי, פוליטיקאי איטלקי אגדי, ושזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון).