פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יש תכנית כזאת

      "מה קורה" היא התשובה של ערוץ 2 ל"היום שהיה" עם גיא זוהר, רק עם שם מעצבן ולינוי בר גפן. מה שכן, שני פישר מצאה בה ערך חינוכי

      "מה קורה?" היא שאלה שמעולם לא תזכה לתשובה כנה, ועל כן שנואה עלי במיוחד. לרוב היא תגרור שאלת "מה המצב?" או את התשובה הסתומה "הכל טוב". "מה קורה", ללא סימן שאלה, הוא לא רק משפט לא שלם, אלא גם אין לו המשכיות; הוא חסר פשר וצורם בשל הסתמיות שלו. ובכל זאת, מחמת העדכניות הדיבורית שלו, הוא נבחר להיות השם של רצועת החדשות הלילית של "קשת" בהנחיית לינוי בר גפן, שבהגדרה המשנית ולא רשמית שלה היא: "מהדורת חדשות קצת אחרת".

      כבר בשם התוכנית "מה קורה", זמן הווה, נרמז כי היא האלטרנטיבה העדכנית יותר לתוכנית בערוץ המתחרה, שלגמרי במקרה קרויה "היום שהיה", זמן עבר. "מה קורה" מביאה לנו בתוך עשרים וחמש דקות המון ידיעות חדשותיות, שלא רק שקרו היום בארץ ובעולם, אלא גם היו סופר-חמות באינטרנט. מספר הידיעות והנושאים בלתי מוגבל, אך הקריטריון לסינון ברור: הידיעות עם הכי הרבה כניסות ותגובות ברשת יזכו לכיסוי במשך שלושה לילות בשבוע. בפועל, "מה קורה" היא בדיוק "היום שהיה," והבחירה לכסות ידיעות לפי מדד הפופלריות שלהן בכניסות באתרים בארץ ובעולם היא לא המצאה חדשה. מאז ומתמיד היא השפיעה על עורכי החדשות ולא רק על עורכי "מה קורה". מה שכן, זאת דרך מתוחכמת למדי להסיר אחריות מרצף אקלקטי וכמעט אירעי של ידיעות משמימות באמתלה של "לא אנחנו, העורכים, חשבנו שהן מעניינות מישהו - זה אתם, הצופים, גלשתם והצבעתם בעכבר שלכם". אפילו ב"חשופים" צופית גרנט לא הייתה מתנערת ככה מאחריות.

      לא לונדון את קירשנבאום ולא גיא פינס

      עם קונספט כזה היה מתבקש ש"מה קורה" תביא איתה אג'נדה, נקודת מבט אחרת, אך בתוכנית הראשונה היא מאוד איכזבה בנורמטיביות התכנית שלה. אין בה משקל רב לחדשות רציניות מדי, וגם שום אירוניה או סאטירה; היא לא מעמיקה ולא קליפית, לא לונדון וקירשנבאום ולא גיא פינס.

      כך אתמול, לדוגמה, לינוי בר גפן התייחסה למכירה הפומבית של בגדי העור של אנג'לינה ג'ולי ומיד לאחר מכן למשבר הדלק; היא שאלה את הסטייליסטית ליאת אשורי על נינט ואז רצה להמליץ על ספר שיציל את חיי המין שלכם. מתישהו בנתניה גם איזה הורה של תלמיד נגח במנהלת בית הספר, והיה די משעשע לגלות בכתבת השטח שאותו ההורה גם תקף פעם את המזכירה בעיפרון. זה חבל כי קיים איזה ניצוץ לא מעונב ולא קונפורמיסטי במהדורה, שעובר רק תודות לחיוניות של לינוי בר גפן, שהיא האדם הנכון למשימה, אבל תזזיתית מדי לשעות המאוחרות של הלילה. וכשלא הולכים עד הסוף, כל שנותר בסופו של יום זה בליל אינפורמציה, הכולל את המסוק של הנסיך הארי, המארז של סרטי וודי אלן, שהוא הכי נמכר, ומעצר הבית של חנן גולדבלט.

      הקץ לאלמוניות

      אבל יש משהו אחד שכן קסם לי ב"מה קורה" - ציטוטי טוקבקים נבחרים. כן, לא עוד ציטוטי ניטשה ועמוס עוז, אלא "מישהי שיודעת", או "נחמה, תל אביב". אתם, כלומר - אנחנו, ההוגים האמיתיים של המאה ה-21, סוף סוף מקבלים במה, גם אם מצומצמת למדי, בערוץ 2. אנחנו כבר לא עוד שורה עם מספר ושעה באתר, לא עוד מיסרון עלום שם; סוף-סוף אנו זוכים להכרה לה ייחלנו. סוף-סוף נחמה מתל אביב, שהשקיעה דקות רבות בכתיבת טוקבק מנומק, תקבל יותר מ"31- את צודקת!!!", אלא גם תצוטט על ידי לינוי בר גפן. ולמה זה טוב בעצם? לא כי הדעות של נחמה או שלי או של כולכם ראויות לבמה שכזאת, אלא בשביל ערך נשגב יותר: החינוך. אנו, האנשים, שבגלוי או בסתר רוצים להיות בערוץ 2, סוף סוף נרצה להזדהות בטוקבקים בשמנו האמיתי, ולכן לא רק נדאג לעמוד מאחורי הדברים שאנו כותבים, אלא נשקיע מאמץ בהתנסחות רהוטה ויצירתית ונדאג להמנע משגיאות כתיב, הכל כדי לנסות ולתפוס את תשומת לבם של תחקירני "מה קורה". הלוואי ש"מה קורה", התוכנית עם השם הכי מעצבן במדינה, תצליח איפה שיולי תמיר נכשלה. כעת רק נותר לכם, הטוקבקיסטים, להחליף את הקללות המרושעות במטאפורות יצירתיות ואל תשכחו לעשות הגהה - אחרת היום לא תקבלו את שניות התהילה שלכם, 15 דקות אחרי ההדחה ב"כוכב נולד".