נוער הגבעות

כנראה שיש משהו בקהל הישראלי שמחזיר אמנים שמנמנים בשלהי הקריירה לימים הטובים והרעבים שלהם; באמת מגיע לו אולם טוב יותר מהאנגר 11 כדי להראות את כמויות האהבה העצומות שיש לאנשים למוזיקה. פעם אחר פעם, הופעה אחר הופעה וזה לא משנה מי, אנשים תמיד ידברו, באוזניים מצלצלות, על ההאנגר. הכוכב הגדול של המוזיקה בישראל. הנה משהו שאתה לא מצליח להבין.

אבל מפאת כבודם של סייפרס, ולאור ההופעה אמש, היה מהנה ומזיע להיזכר עד כמה כבוד יש לנו בשבילם. בעיקר עבור שניים - בי ריל ושן דוג. אם באולפן השניים כבר לא פוגעים כמו פעם, בהופעה הם עדיין אותם אפרו-קובנים עם כובעים מצחיקים מהקליפים של פעם. וואו. וואו. וואו. האכזבה שדי ג'יי מאגס, אחד המפיקים החושבים ביותר בהיפ-הופ, לא הגיע התחלפה מיד בקפיצות ניינטיז מטורפות עם "Hand on the Pump", ההמנון המנצח שהתחיל רשמית את ההופעה והעיף את כוסות הבירה (מהולות ויקרות בטירוף). שיר מ-91' שעדיין נותן בראש כאילו לא עברו 17 שנה מאז שמאגס המציא את הסאונד הזה. שעה ועשרים ואין אף שיר שיכול להיחשד אפילו כפילר. כולם בפנים, רובם מבוצעים עוד יותר טוב מהאלבומים. ובהיפ-הופ, זא'נר שעדיין סובל מרגשי נחיתות בהופעות חיות, כל שכן כאלו ללא להקה, זה הישג, שלא לומר מאורע נדיר. הלהיטים זרמו כמו פייסלים, אחד אחרי השני עד שהעיניים אדומות יותר מאש. "Insane" כמובן הטריף את האנשים, כולל את הרביעייה על הבמה, "How I Could Kill A Man" היה רגע השגעת של אתמול, "Pigs", על המסר הילדותי משהו, נותר שיר אפקטיבי וכנראה פייבוריט של בי ריל, שנתן וואחד נאום שטנה על החזירים של קליפורניה.

הרגע הכי מצחיק היה הריקוד של בובו, הפרקשניסט, בזמן ששן דוג ניצח על "The Funky Cypress Hill Shit"; איי קארמבה, רקדתי כמו זמרות הליווי של טיטו פואנטה בשיר הזה. והפצצות המשיכו לבוא, אפילו "Dr Greenthumb" מהרביעי קפץ לביקור אחרי סקיט מתוזמן היטב בו שן דוג לכאורה נחנק מהפייסל שבי ריל העביר לו. ובמחשבה שנייה בהתאם לחומרים שיש כאן, יש סבירות הגיונית למדי שהוא באמת היה צריך לראות רופא. רק "Temple of Boom" האלבום הכי פחות מוערך שלהם, נותר טיפה מאחורי מסך עדן כש-"Illusions" היה השיר היחידי שנוגן ממנו, אבל יכול להיות שאני הייתי טיפה, איך לומר, מאותגר זיכרון.

והיה עוד אחד שאני דווקא כן זוכר, עת הפאדיחות הגיעו לשיא. בי ריל, הדליק סוף סוף את הג'וינט שמישהו העניק לו כבר בהתחלת ההופעה ודי ג'יי חוליו ג'י, תואם מאגס עם אחלה שם, מוריד בדיוק את השיר הסטלות האוליטימיטיבי, "I Want to Get High". בי ריל על הבמה מעיף אחד כאילו אין חוק - במהרה בימינו אמן - פותח את הפה ומה יוצא לו מלבד עשן? פידבק של החיים שהורס את ה-רגע של ההופעה. איך קרא לזה קלינט איסטווד? בלתי נסלח. זה מה שהיה שם. אני לא יודע מי הסאונדמן של אתמול ולטובתו כדאי לו להיוותר באלמוניותו, כי אתמול הרבה אנשים חיפשו להרוג אותו. מאלו שעל הבמה הוא ממש צריך לפחד.

אבל סייפרס הם עכברי הופעות מיומנים. כאלו שחרשו פסטיבלים וממשיכם להרים את הסט שלהם לאוויר במיומנות שלא פוגעת בחיוניות של השירים, בטח עם קהל כמו זה של אתמול. גם בי ריל ידע את זה כשחייך ואמר "בואנה תל אביב, אתם חמים היום". אין על הקהל שלנו כשזה מגיע להופעה טובה. אנשים כאן פשוט מתים להופעה טובה, שתיפול פה בין שאר הדברים שנופלים כאן על בסיס יומי. כל שכן בהיפ-הופ. וסייפרס תמיד היו אלו שחיברו (השם שניים רק לביסטיז בסיפור הזה) בין רוקרים מקועקעים (והיו הרבה כאלו אמש) לילדים עם באגיז. בנוסף לאלו היו גם הרבה עם מפרצים וקרחות שנזכרו בימים שחולצת פלאנל וזוג ד"ר מרטינס היו מאסט בשביל להשיג זיונים. עם נוכחות מאסיבית של שני האלבומים הטובים שלהם, השניים הראשונים, זה חופשי הריח כמו רוח נעורים אמש להרבה בני שלושים שהגיעו לשם אמש. לרגעים מסוימים הנוסטלגיה הריחה יותר מאשר ריח הגאנג'ה, שלמען האמת, לפחות מהמקום בו אני הייתי – מרכז די קרוב לבמה - בקושי הפגינה נוכחות. כל אימת ההאנגר השחט הזה נעלמה עם פינאלה מפוארת – א-קפלה ל"ברינג דה נויז" של פאבליק אנמי והשיר האחרון, "Rap Superstar"; שעה ועשרים בול של 100 אחוז קלאסיקות הגיעה לסיומה ולא בלחיצת כפתור, אלא באוזניים מצלצלות. יצאנו עם חיוך על הפנים, חולצות ספוגות מזיעה (דאגלס אדאמס חופשי צדק בעניין נחיצותה של המגבת), אבל שוב, כמו להכעיס, יכלת לשמוע על כמה היה גדול ואיזה חרא סאונד היה. עוד פעם, עד לפעם הבאה כמובן. בום ביי ביי.

סייפרס היל, האנגר 11, 30.6