פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אישה. תחת. השפעה

      הסקס ב"חיי אהבה" מרשים, אבל מלבדו העיבוד הקולנועי לרב המכר של צרויה שלו עורר ברומי מיקולינסקי אי-נוחות וגיחוך

      יערה (נטע גרטי) היא ילדה טובה ירושלים. כשהיא לא באוניברסיטה (קמפוס הר הצופים כמובן) טרודה בחיפוש נושא לעבודת התזה שלה (עם המרצה אסי דיין), היא מתפרנסת מהדרכת תיירים בכנסיית הקבר. ממש נערת פוסטר של חילוניות ירושלמית נאורה. בעלה (ישי גולן) גם הוא חנון בלתי מזיק; מאוד אוהב אבל לא ממש מבין את אשתו. יש לה אב מעריץ ואם רודנית ומסלול חייה הוא צפוי ויציב למדי. שגרת חייה של יערה משתבשת עם כניסתו לחייה של חברו הטוב והחטוב של אביה, אריה אבן (רדה סרבדג'ה הקרואטי) איתו היא מנהלת רומן.

      יערה היא גם חתיכת דרמה קווין; אנחנו מסתכלים עליה מתפשטת, מתפרקת, מתערערת, מרעידה את הגיגית שבה היא שוחה; מתרוצצת בירושלים בחוסר מנוחה, נחרדת מכל אוטובוס שעובר ומכל חתול תועה, ובעצם משתוקקת לחיות בטלנובלה אותה היא מייצרת לעצמה. זה לא שהגבר המפתה הוא זאב מסוכן, כמו שכיפה אדומה רוצה לפתות. "אריה אבן" (הכי נשמע כמו שם בדוי, לא?) הוא רק התירוץ. החבר הטוב של האב שצץ בעיר הקודש לאחר שנים ארוכות שבילה בפאריז, הוא רק הטריגר להתנהגות חסרת האחריות של גיבורה שמתה לקצת אקשן. על פניו, "אריה אבן" הוא הקלישאה של הגבר הפתיין המסוכן, זה שכל חברה טובה או אם פולניה תמליץ להתרחק ממנו. אבל יערה מתמכרת לסכנה, להשפלה, לתחושת חוסר השליטה בחייה, ומשתוקקת לגבר שיגיד לה לא רק מה לעשות, אלא גם מה היא אוהבת, מה טוב לה. למרות שהיא מבינה שזה לא טוב לה. ממש לא טוב לה (ובסצינה מביכה אחת מיני רבות - מוצאת עצמה צורחת זאת מחוץ לבניין בו מתגורר א.א, כאילו אין לו שכנים או אשה). משחק הפיתוי שהיא יוזמת/ נגררת אליו מוביל לויתור מודע על כל מה שהיה חשוב לה קודם, שבתוך תודעתה המבולבלת איבד לחלוטין מחשיבותו, בין אם מדובר בנישואיה שמתפרקים, באמה שזקוקה לה, או באביה שחברו הטוב מתעלל בו במכוון באמצעותה.

      ירושלים כגלויה

      זוהי באמת אחת הבעיות המרכזיות של הסרט: קשה לחוש הזדהות או חמלה כלפי הגיבורה האובר-דרמטית שלא ממש מבינה מה היא עושה. הרומן של צרויה שלו, עליו מבוסס הסרט, לוכד את הקוראים בתודעתה של אישה שמזדעזעת מהתנהגותה ועם זאת לא מסוגלת להתנגד לסחף. חווית הקריאה מעוצבת על ידי עוצמת הרגשות, החושניות והבלבול של הגיבורה, רק שבעיבוד הקולנועי הרבה מזה הולך לאיבוד. הסרט לא מצליח להעביר את מורכבות דמותה של יערה. לאורך רוב העלילה נראית נטע גרטי חסרת אונים, שבויה לא רק בסיטואציות אליהן היא בוחרת להיכנס, אלא בחייה בכלל. לא רק התקשורת שלה עם סביבתה נראית מאולצת, כי אם כל הווייתה היא פלקטית ולא משכנעת. מצד שני, לזכותו של הסרט אפשר לזקוף את הכימיה בין שני השחקנים הראשיים, שמביאה לכך שסצינות המין שהסרט משופע בהן לא מביכות, ואפילו עומדות בכבוד. בטח ובטח כשמשווים בין סצינות הסקס לשאר הסרט בהן הפאתוס של הגיבורה גורם לצופים לאי-נוחות או לגיחוך.

      לא רק ההשוואה בין שתי היערות, הספרותית והקולנועית, גורמת לסרט להחוויר. תחושת ה"מהומה רבה על לא מאומה" מתעצמת גם בשל הדינמיקה המשפחתית הלקויה – כל אחד מהגיבורים נראה מתנהל בחלל משל עצמו ללא תקשורת של ממש עם שאר העולם. הנתק בין הזוג הנשוי מעצים את "חוצניותה" של יערה, וגם ההורים שלה (השחקנים האמריקאים טובה פלדשאו וסטיבן זינגר) לא ממש מצטיינים בפתיחות וכנות. גורם נוסף בגללו הסרט בעייתי עבור קהל ישראלי הוא האופן שבו הדרמה המשפחתית הישראלית מצולמת. המבט של הבמאית הזרה מרדד את מורכבות החיים פה למשהו שקל מידי לעכל. נופיה המוכרים של ירושלים – המדרחוב, הכנסיות והמסגדים, הסמטאות, שכונת נחלאות ורחביה, כמו גם הנוף המדברי שמחוץ לעיר – הופכים למעין גלויה. היופי והכיעור של ירושלים, שעושים את העיר הזו למחניקה וקלסטרופובית מושטחים בסרט. אפילו תושבי העיר - חילוניים, דתיים, ערביים ואירופאים - הופכים גם הם לפוטוגניים יותר, בשניה בה הם מוכלים באותו פסיפס אוריינטליסטי לעוס לעייפה. המבט המיופייף על העיר בולט עוד יותר על רקע נסיונותיה של הבמאית (השחקנית מריה שרדר, שזה לה הסרט הראשון כבמאית) להחצין את הסערה הפנימית שחווה יערה: המצלמה חסרת שקט ומטלטלת את מבט הצופים. השימוש החוזר בשוט בו ציפור מוצאת עצמה לכודה בכנסית הקבר כמוטיב לתסכול הגיבורה הוא בוסרי ופשטני. במאי מנוסה יותר, תסריט מתוחכם והדוק יותר, או עורך אסרטיבי יותר (יותר מידי סצינות מביכות בהן הגיבורה מתנהגת בתמהונות, כמו זו בחנות הפרחים שלא משרתת שום מטרה) היו יכולים לשפר את הסרט או לפחות לגרום לו להיות מתוחכם יותר, מעודן יותר, אפקטיבי יותר. הנחמה היחידה שמציע הסרט לצופים היא יופיים של שני הגיבורים נטע גרטי ורדה סרבדג'ה – הברקת הליהוק של הסרט.