באסה או קלאסה: "More than Words" של אקסטרים

    פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על-זמנית, או באסה מיותרת מפח הזבל? והפעם: "More than Words" של אקסטרים. אל תשכחו להצביע בעצמכם

    • אקסטרים
    רונן ארבל

    לא לחינם דמותו של קורט קוביין היא נקודת מוצא של טורים רבים; קורט הוא אחרון גיבורי הרוקנ'רול של זמננו, לא רק בגלל איכות היצירה שלו והאופי הטראגי של מותו וחייו, אלא גם בזכות התזמון בו הופיע - בדיעבד המועד האחרון שבו עוד אפשר להפוך לדמות איקונית בעקבות יצירת אמנות - וההשפעה התרבותית הרחבה שלו; יותר מהמוזיקה שקורט יצר, חשוב לזכור את המוזיקה והגישה שהוא הכחיד. היעדר הפוזה שלו גרם לכל הממתקים המתועשים מסביבו להיראות ולהישמע מזויפים ומיותרים. זה היה אירוני כשהוא הוריד מראש מצעד המכירות דווקא את מייקל ג'קסון, הנגטיב המוחלט שלו, והיה חיוני כשהוא השמיד במחי ריף בודד ז'אנר ששלט ברוק האמריקאי לאורך כל שנות השמונים ונעלם תוך שנה מאז שיצא "Nevermind" - הפוסי מטאל או ה-Hair Metal.

    בימים אלו ממש, 17 שנה אחרי "טין ספיריט", השיער הנפוח, בגדי עור צמודים ודיסטורשן צעצוע חוזרים לאופנה בהפוך על הפוך ומהווים כעת עבור הרוקרים את מה שהדיסקו היה בתחילת שנות התשעים עבור חובבי הפופ; מילא מוטלי קרו, שלפחות כתבו את אחד הספרים הגדולים בהיסטוריה, אבל לעשות קאמבק לסינדרלה, סקיד רואו, פויזן, טסלה, ווינגר, סלוטר ושאר המוקיונים, זה כבר ממש מוגזם. לא שאלמנט הדאחקה נעלם כאן מעיני, כמו גם העובדה שהקאמפיות האנדרוגינית שהיתה שיא הגבריות במהלך שנות השמונים ונראית היום כמו מדריך מקוצר לטרנסווסטייט המתחיל, תורמת לא מעט לתופעה, ברם חשוב לזכור שיש ז'אנרים שטוב להם להישאר קבורים, ויש שדים שאסור לנסות ולשחרר. זכרו - מי שמתחיל את היום עם "צ'רי פאי" של וורנט, שלא יתפלא שהוא לא יכול להפסיק לזמזמם את אקסטרים לפני השינה.

    אקסטרים היו להקת רוק, אם אפשר לקרוא כך לשייק תמר-בננות שהם עשו, שהתפרסמה בעיקר בזכות הגיטריסט טוב המראה וזריז הידיים שלה, נונו בטנקורט, שהושווה לא פעם לאדי ואן היילן. הוירטואוזיות שלו גרמה לו לזכות בלא מעט כבוד אצל גיטריסטים, שמה שחשוב להם זה כמה מסובך הוא הסולו ואיך המהלך שבין הבית לפזמון הוא בכלל פיוז'ן (ושוב, תודה לך קורט שהצלת אותנו מעולם שזה מה שחשוב בו), אולם זה לא מנע מהם להישמע כמו פסולת. אחד הזכרונות הטראומטיים שלי היה שדודה של אמא שלי פאניה, ששמעה שאני בעניין של מטאל, הביאה לי מתנה לחנוכה את האלבום "Pornograffiti" - איזה שם מתחכם! - ואמרה: "רונני, הבאתי לך קסטה של רוק כבד על הכיפאק". זה על הכיפאק זה? שמעת פעם את השיר "Hole Hearted" לפני שהוצאת את השטות הזו מהפה שלך? היום היא כבר לא בין החיים.

    אקסטרים. קשה לחשוב על להקה מתועבת יותר (טוב זה קל - הסקורפיונז. ובכל זאת), שחדרה לחיינו בצורה כה פולשנית, עד כי אי אפשר היה לחמוק ממנה, ובעיקר מלהיט הענק שלה שממשיך לטחון לנו את הרדיו גם 17 שנה אחרי, "More than Words".

    חייבים להודות בדבר אחד, בלי קשר לאיכותו של השיר - מדובר באקזמפלר. להוציא את "To Be with You" של מיסטר ביג (עוד חבורת גברים שראויה לחבטות לום), אין עוד שיר בעולם שנשמע כמו "More than Words"; התמקצעות בחלקיקים הגרעיניים ביותר ומיקסום האלמנטים והשטיקים שמהם מורכבת בלדת רוק. אפילו הקליפ שלו נפתח בצורה הצהרתית - קלוז-אפ בתוך חדר חזרות על מגבר שמכובה ומתופף שעוזב את הערכה שלו, כדי שנבין שלפני זה הלך כאן מה זה כסאח, אבל עכשיו הגיע הזמן למשהו עדין ורך, שגם הבחורות יוכלו להתחבר אליו. האמת היא שגם מה שהלך בחדר החזרות קודם לכן היה פומפוזיות קלוקלת של נמושות; לכאורה מוזיקלי מאוד עם סולן שיודע להגיע לטונים הגבוהים וגיטריסט ששורף את הצוואר של הגיטרה שלו ולא מפחד גם לזרוק איזו אקוסטית פה ושם, כדי לחמם קצת את הצליל; זה היה נורא.

    "More than Words", אם כן, הוא השיא של כל אותה חוויה קיצונית; מן בן כלאיים שמורכב מבלדת רוק ז'אנרית סטנדרטית, לבלדה קלאסית מהפיפיטיז. שיר שלידו "Wanted Dead or Alive" של ג'ון בון ג'ובי, עוד בלדה חרישית של רוקר שיודע גם להרגיש, נשמעת כמו "South of Heaven" של סלייר. יש כאן גיטרה וירטואוזית, שגיטריסטים נורא אוהבים לנגן איתה מסביב למדורה (ובאמת הוא מזכיר קצת שיר של דייויד של ברוזה), ושני קולות - של נונו והסולן עם הכריזמה של הלפת - שמשלימים אחד את השני ויוצרים הרמוניה שפורטת על המקומות הכי מיידיים של הרגש, כולל חילופי תפקידים כאילו ספונטניים ולהטוטי קול ובעיקר - מלים שאי אפשר למחול עליהן. על פניו, המלים שכל בחורה היתה רוצה לשמוע מבן הזוג המושלם, אולם למעשה אסופת קלישאות שתגרום לה להקיא. טקסט מהלב, באמת מהלב, על בחור שלא מספיק לו שאומרים לו שאוהבים אותו, אלא רוצה גם לראות איזו מחווה, ג'סטה, שתוכיח שהמלים אינן קש וגבבה, אלא עם כוונה אמיתית מאחוריהן. כן, הוא רוצה יותר ממלים כי הוא עצמו בפנים נורא נורא אוהב, ולא רוצה שלשניים היא תחצה לו את הלב. מה שמטעה בטקסט הזה הוא שבפעמים הראשונות שקוראים אותו קשה להאמין שזו נקודת מבט של גבר. אין לי בעיה עם גברים רגישים, וגם לא עם כאלה שנהנים להראות את הרגשות שלהם בפומבי, אבל הלו - יש גבול! אני לא מכיר בחורה אחת שתשמע וידוי כזה מהגבר שלה ותצליח להימשך אליו אחר כך. "עצמי את עינייך ולעולם אל תרפי ממני"? מה זה? אין בהיסטוריה של הפופ, לא אצל גברים נשים או טף - טקסט שהוא כל כך מתרפס, מתלקק ומתחנחן. החיבור שלו להתייפייפות של נונו, שבקליפ בעיקר עסוק בלהסיט את השיער שלו ולדפוק מבטים של יהודה לוי למצלמה, ולרכרוכיות של השיר, יוצר בחילה שקשה להשתחרר ממנה. "More than Words" הוא שיר של קוקסינלים וילדות בנות 12 (או קוקסינלים וילדות בנות 12 בנפשם).

    (תוכן מקודם)

    פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית יחולל שינוי בעור הפנים שלך

    בשיתוף נומייר פלוס
    לכתבה המלאה

    אקסטרים, "More than Words" - באסה

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully