בסיסטית מחפשת להקה

עד לפני שבוע לא הכרתי את ה-Redskins. עכשיו שאני יודעת מה הפסדתי החלטתי לשתף גם אתכם. אין לזה עילה עכשווית משכנעת, אבל במקרה הזה נראה לי שאפשר להסתדר גם בלי.

כפי שניתן להסיק משמם, הרדסקינס אכן היו סקינהדז אדומים, שהקימו להקה בצפון אנגליה בשנת 81'. הסולן והגיטריסט כריס דין – שגם כתב ל"אן.אם.אי" תחת הפסבדונים אקס מור – היה סוציאליסט לפני שהוא היה סקינהד, הבאסיסט מרטין יוז היה סקינהד לפני שהוא היה סוציאליסט, ושניהם היו חברים ב-SWP - מפלגת הפועלים הסוציאליסטית של בריטניה.

עובדת היותם סקינהדז סוציאליסטים הפתיעה לא מעט אנשים בתקופה בה התקשורת הבריטית ניסתה להציג את כל הסקינהדז כנאצים. תרבות הסקינהדז המקורית, שנולדה בסוף הסיקסטיז מתוך תת-תרבות המודז, לא הייתה מזוהה פוליטית, אלא רק מעמדית, כתת-תרבות נוער ממעמד הפועלים, ומה שבטוח זה שהיא לא הייתה גזענית – היא הרי שמעה סקא ורוקסטדי ג'מייקנים והתערבבה עם בני מהגרים. העניין הוא שבתחילת שנות השמונים ניצל הימין הקיצוני את הדיכוי של מעמד הפועלים תחת שלטון תאצ'ר. ראשי ארגונים לאומניים וגזעניים ראו שחבורות שלמות של נערי וורקינג קלאס מובטלים, מתוסכלים, עצבניים ונטולי זהות פוליטית מסתובבים ברחובות, ומיד התחילו לשטוף להם את המוח, ורבים מהם אכן הצטרפו ל-National Front.

הרדסקינס לא היו להקת הסקינהדז הסוציאליסטית היחידה, היה גם את Blaggers I.T.A., Angelic Upstarts ועוד כל מיני, אבל בניגוד לרוב האחרות, הרדסקינס לא עשו Oi! – סוג של פאנק שהיה המוזיקה המועדפת על הסקינהדז מאז שהם נטשו את הסקא. דין האמין שכדי שאנשים יקשיבו למסרים שלך צריך להיטים. לדעתו כל להקות האוי! הסוציאליסטיות הן חסרות תועלת כי הן לא צעדו במצעדים ולא הביאו את המסר להמונים. הוא העדיף להקות כמו הג'ם. מפרספקטיבה ישראלית זה אולי לא נראה ככה, אבל על אף היותה להקה פוליטית במובהק, הג'ם היו להקה סופר-מצליחה בארצה, ודמותו של פול וולר התנוססה על שערי כל מגזיני הנוער. אם תשאלו את כריס דין – ההישג האמיתי הוא כשלהקה פוליטית מקשטת קירות של נערות בחטיבת הביניים.

"הג'ם היו מדהימים", אמר דין בראיון למגזין המוזיקה המנוח "סאונדס" ב-83'. "לא רק שהייתה להם תקווה, במידה מסוימת גם הייתה להם תשובה. אתה יכול לעשות יותר מרק להופיע במופעי צדקה – מוזיקה יכולה לרומם את ילדי מעמד הפועלים ולשנות גישות. להקה יכולה לשמש כקטליזטורית. תקליט הוא כלי נשק... וילדי מעמד הפועלים קונים אותו. אף אחד לא היה מתעניין בפול וולר אם הוא לא היה בלהקה. להיות כוכב פופ נותן לך גישה למיליוני אנשים. מהרגע שאתה נולד אומרים לך מה לעשות. אבל רוקנרול נתן לילדים קול. פתאום ילדי וורקינג קלאס הקשיבו לילדי וורקינג קלאס אחרים".

לא רק שעם פאנק זועם הרדסקינס לא היו יכולים להכנס למצעדים בשנות השמונים, זאת גם לא הייתה המוזיקה שהם אהבו. כמו הרבה אנשים שמעדיפים מוזיקה שחורה, אהב כריס דין את החיוביות והתקווה של המוזיקה השחורה וסלד מהיאוש והקיטורים של מוסיקת המחאה הלבנה. "ההבדל הגדול בין מורדי רוקנרול לבנים למורדי סול שחורים", סיכם דין באותו ראיון, "הוא שהשחורים כל הזמן מנסים להתקדם, לדחוף, להזיז. זאת מוזיקה שממריצה אותך להתקדם ולא מוזיקה שאומרת כמה הכל מחורבן. להקות כמו קראס ו-Discharge מתבוססות בחרא, בעוד ששירים של הג'ם כמו 'Town Called Malice' או 'Transglobal Express' נכתבו במסורת של המוזיקה השחורה, הייתה בהם תקווה".

בהתאם לאידאולוגיה שלהם, הרדסקינס כתבו שירים מלודיים, להיטיים ורקידים, שתמיד שמרו על גישה פוזיטיבית ומרוממת. וגם אם הם לא ממש הצליחו בענק ולא השתלטו על המצעדים, הם כן קיבלו חשיפה מיינסטרימית הרבה יותר גדולה מכל להקת סקינהדז אחרת. כריס דין היה סקינהד גאה, שרצה להחזיר לתת התרבות שלו את כבודה האבוד כתת-תרבות נוער פרולטרית, והיו לו איכויות של כוכב: הוא היה גבוה ורזה, עם קעקוע של כוכב אדום על כל זרוע, כריזמטי ובעל יכולת רטורית מרשימה. והוא שר כמו הכלאה בין ג'ו סטראמר לכושי זקן.

האטיטיוד של הפאנק היה שם בכל מה שהרדסקינס עשו, אבל המוזיקה שלהם הייתה הרבה יותר קרובה למוסיקה של מודז מאשר של סקינהדז. הם עשו שילוב של סיקסטיז סול, רוקאבילי ופופ, עם שפע של כלי נשיפה. הם הושפעו מהקלאש, הג'ם, ג'יימס בראון, מוטאון ונורתרן סול, והזכירו את הסטייל קאונסיל – להקתו של פול וולר באייטיז – ואת דקסיז מידנייט ראנרז המוקדמים. אם אתם אוהבים את תקליט הבכורה של דקסיז - אלבום המחווה שלהם לנורת'רן סול, “Searching For the Young Soul Rebels” – תאהבו גם את הרדסקינס.

בהתאם לגישה האומרת שצריך לפעול בגדול כדי להפיץ את בשורת המהפכה, עברו הרדסקינס מיורק ללונדון, ובתור התחלה חתמו בלייבל CNT. ביולי 82' הם הוציאו את הסינגל הראשון שלהם, "לב ברונשטיין", שאם התרכזתם בשיעורי היסטוריה אתם בטח זוכרים שזה השם איתו נולד המהפכן הרוסי-יהודי, הוגה הדעות הקומוניסטי ומקים הצבא האדום, לאון טרוצקי. אבל השוס האמיתי היה הסינגל השני, “Lean on Me!”. זה היה שיר ריקודים מרומם ומלהיב – גם מוזיקלית וגם טקסטואלית - עם כלי נשיפה מעולים, שיכול היה בקלות לשבת באלבום הראשון של דקסיז. הסינגל הגיע למקום השלישי במצעד האינדי הבריטי, ה"אן.אם.אי" הגדיר אותו כ"שיר אהבה לסולידריות של הפועלים... קלאסיקה של סול מודרני". ובעקבות הביקורות המעולות שהסינגל קיבל הצליחו הרדסקינס לעבור לחברת תקליטים גדולה.

הסינגל הראשון שלהם ב-Decca (ששייכת היום ליוניברסל) היה “Keep On Keepin’ On” - גם הוא סטייל דקסיז. להיט הסול הזה הפך להמנון של שביתת הכורים שפרצה באנגליה באותה תקופה, וכשהרדסקינס הופיעו בתכנית הפופ “The Tube” הם לא פספסו את ההזדמנות להביע את עמדתם ואירחו על הבמה כורה שובת שפצח בנאום. מכיוון שהמיקרופון שלו היה מת אף אחד לא שמע מה הוא אומר, ולמרות שצ'אנל 4 הכחישו, הדעה הרווחת היא שההפקה חיבלה לו במיקרופון בכוונה תחילה.

הסינגל הבא היה להיט הפופ הFאנקי “Bring It Down!”, בו ניגן סטיב ווייט, המתופף של הסטייל קאונסיל, כי הרדסקינס בדיוק היו בין מתופפים. הטקסט הצביע על השקרים של הממסד, מה שלא מנע ממנו להיות הלהיט הכי גדול של הרדסקינס מבחינה מסחרית ולהגיע למקום ה-33 במצעד. בסוף 85' אירגנו הרדסקינס סיבוב הופעות אנטי-אפרטהייד שהסתיים בהופעה חגיגית שבה בילי בראג (שהרדסקינס עשו קאבר לשירו "Levi Stubbs' Tears"), ג'רי דמרז מהספשלז והקומיקאי אלכסיי סייל (אולי אתם זוכרים אותו בתור בעל הבית השמן בסדרה ”The Young Ones”, שמוזר מאוד שהרדסקינס מעולם לא התארחו בה) רקדו על הבמה עם הלהקה בזמן שהם ניגנו את ”Back in the USSR”.

העובדה שהרדסקינס רצו לעשות כמה שיותר הופעות צדקה ולהוציא כמה שיותר תקליטים שהכנסותיהם קודש למטרות שהם האמינו בהן מן הסתם לא התקבלה בעין יפה אצל חברת התקליטים. כשהם רצו לתרום גם את הסינגל “Kick Over the Statues!” למלחמה באפרטהייד, חברת התקליטים סירבה. אז מה הם עשו? הם גנבו את המאסטר (טריק שהם למדו מדקסיז) והוציאו את הסינגל בלייבל האינדי אבסטרקט – ללא שם הלהקה על העטיפה – כדי שהכנסותיו יגיעו לאן שהם רצו.

בפברואר 86' יצא הסינגל השישי, “The Power is Yours”, שהוא גם השיר הפותח את האלבום היחיד שלהם, “Neither Washington Nor Moscow”, שיצא חודש מאוחר יותר. חמישה מתוך 11 שירי האלבום היו סינגלים, כך שזה סוג של אוסף להיטים. אם אתם שומעים את האלבום, אל תבהלו מהשיר הזה, שנשמע כמו סול פאבים סבנטיזי, מעין גיל סקוט הרון מקולקל. חיקוי זמר הסול השחור שכריס דין דופק בו באמת די מביך, אבל השיר הזה לא מייצג את שאר האלבום, שממשיך עם “Kick Over the Statues!” הפופי (תדמיינו את ג'יימס בראון מבצע שיר של דקסיז) ו“Go Get Organized”, שהוא שיר רוקאבילי עם הגיטרה של הפול. אגב, אם אתם אוהבים את כיוון הרוקאבילי של הרדסקינס, תשמעו את שירם “Hold On!”.

הסינגל האחרון שלהם, “It Can Be Done!” – שיר שמח בטירוף שמשלב סול, רוקאבילי וסקא - יצא במאי 86'. בסוף אותה שנה התפרקו. העובדה שהרדסקינס רצו לנצל את חברת התקליטים וערוצי התקשורת המרכזיים כדי להטיף לסוציאליזם, ולא כדי להתפרסם ולהתעשר, כמקובל, הקשתה עליהם מאוד. באיזשהו שלב הניסיון לשלב אקטיביזם עם המחויבות שדרשה מהם תעשיית המוזיקה פשוט לא עבד יותר.

הם אמנם לא הצליחו להביא את המהפכה, וכבר שני עשורים שכריס דין חי חיים אנונימיים בצרפת, אבל המורשת של הרדסקינס ממשיכה עד היום בחוגים מסוימים – אפילו יצאו שני אלבומי מחווה עם קאברים לשיריהם. ולצד מעריצים, כמובן שהיו להם גם הרבה מתנגדים, כשהאינצידנט החמור ביותר אירע בקיץ 84' כשחבורת סקינהדז ניאו-נאצים עם שלשלאות השתלטה על הבמה בהופעה שלהם.

אבל המתנגדים שלהם היו לא רק מהימין, אלא גם מהשמאל המתון יותר, שלא היה מבסוט מאי התמיכה של הרדסקינס במפלגת הלייבור. מרבית להקות הפופ הבריטיות השמאלניות של האייטיז והניינטיז נרתמו לעזרת החזרת הלייבור לשלטון – דבר שבסופו של דבר הניו-לייבור, בהנהגת טוני בלייר, שהיה חביב סצינת הבריטפופ של אמצע הניינטיז, הצליח לעשות. מעריצי הרדסקינס הלויאלים קפצו על האכזבה מטוני בלייר וראו בה הוכחה לכך שכריס דין צדק מלכתחילה. דבר דומה קרה כשיצא לאור שהכסף שגויס ב-85' מהופעות "לייב אייד" – אירוע שהרדסקינס יצאו נגדו – לא בדיוק הגיע לידיים הנכונות.

אין ספק שהרדסקינס היו הרבה יותר מגובשים אידיאולוגית מאשר מוזיקלית, אבל גם אם לא כל השירים שלהם היו טובים, ואפילו אם אתם לא מסכימים עם האידיאולוגיה שלהם, הם להקה מאוד מרגשת. הם היו מסורים וחדורי אמונה לגמרי, וזה מורגש במוזיקה שלהם, בכל צליל ובכל מילה.