וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האמן 17: נועה בן שלום

מיכל וילצקי

3.7.2008 / 13:11

היא לא מאמינה באותנטיות, חשוב לה להגיע לאנשים שלא מחוץ לגלריות ומחפשת נקודת מפגש בין האישי ללאומי

סדרת הצילומים של נועה בן שלום "פורטרטים בפקק" מוצגת בתערוכה הקבוצתית "זכארת אל מכאן (זכרון המקום)" בגלריה לאומנות אום אל פחם.

"פורטרטים בפקק"

שמו של גוף העבודות שלי שמוצג היום בגלריה באום אל-פאחם. חלק מתערוכה היסטורית גדולה על העיר ועל ואדי עארה - זכארת אל מכאן (זכרון המקום). את התערוכה אצר גיא רז בשיתוף עם ד"ר מוסטפא כבהא וסעיד אבו-שקרה. מספר צלמים הוזמנו ליצור גוף עבודות במיוחד עבור התערוכה, וכחלק מתהליך העבודה נערכו מספר סיורים והרצאות על העיר והאזור. לאחר מספר ביקורים בעיר, בעודי עומדת בפקק בכביש צר להחריד בעליה תלולה להחריד עוד יותר, הבנתי שנושא הפקקים באום אל פאחם מעניין אותי בהקשר לתערוכה. רוב הכבישים באום אל-פאחם צרים מאוד ויש בעיה חמורה של תשתיות ופקקים כתוצאה מכך. יש משהו לא תמים בפקקים: החיים בעיר מתנהלים סביבם, במין כאוס הרמוני מצד אחד, ומצד שני הכול שם פשוט תקוע. ככל שהעבודה על הסדרה התקדמה מצאתי את עצמי סוגרת יותר ויותר את הפריים, מתעסקת פחות בפקק עצמו, ויותר באנשים שיושבים במכוניות. סדרת העבודות שלי מורכבת מ 46 פורטרטים של תושבי העיר המוקרנים בלופ, ויוצרת פסיפס של דיוקנאות, רגעים אינטימיים בתוך המכונית, לבד, ביחד עם המשפחה.

הצופה האידיאלי

חשוב לי לנסות ולהגיע לאנשים שלאו דווקא מסתובבים בגלריות. פרויקט הגמר שלי הציג שמונה דימויים שצולמו בשטחים ובמזרח ירושלים, שהודפסו כפוסטרים והוצגו בששים בתחנות אוטובוסים ברחבי ירושלים. בימים אילו אני עובדת על הקמתו של מגזין שיציג צילום בשיתוף עם המעצבת הגרפית נועה סגל. תהליך העבודה על המגזין דומה מאוד לתהליך אצירת תערוכה, רק שתוצר הסופי אינו בהדפסות ממוסגרות תלויות בחלל לבן.

sheen-shitof

פתרון טבעי

גבר, הגיע הזמן לשפר את התפקוד המיני ואת הזוגיות שלך

בשיתוף גברא

אותנטיות בצילום דוקומנטארי

צילום הוא אף פעם לא אותנטי. המושג "אותנטי" לא רלוונטי בקשר הזה, וודאי שבעידן הדיגיטאלי. הרגע שנלכד בעדשת המצלמה אולי קרה באמת ואולי לא. ההחלטה של מה לצלם, איך לצלם, איך להציג את הצילום, הן החלטות שמשפיעות באופן מניפולטיבי על הצילום. הצילומים שלי אמנם לרוב לא עוברים מניפולציות קיצוניות באמצעים דיגטליים, אבל עדיין אני מבצעת עריכה קפדנית, לעבודות יש שמות שמכוונות להקשר מסוים או לחוויה ספציפית. חלק מהסדרות הצילומיות שלי מורכבות מדימויים שצולמו לאורך מספר שנים, ובהרבה סיטואציות ומקומות שונים. אין לי יומרה לספר סיפור של מישהו אחר. אני מתעניינת במבט ונקודות המפגש בין האישי ללאומי.

עבודות שהשפיעו

אני רואה הרבה צילום, מסוגים שונים. גם מתוקף העבודה שלי בתור אוצרת, גם במסגרת העבודה על המגזין. מכל מלמדי השכלתי, אבל בעיקר חשוב לי להיות קשובה לעצמי ולדרך שלי בצילום.

תיק עיתונות

אפשר לומר שנועה בן שלום נולדה פעמיים כצלמת: בפעם הראשונה בגיל 10, כשקיבלה את המצלמה הראשונה שלה, ("התחלתי לצלם באובססיביות. עד היום אני לא יוצאת מהבית בלי מצלמה"), ובפעם השניה בימי אינתיפדת אל-אקצה: כשפרצה האינתיפדה היתה בן שלום סטודנטית בבצלאל. לדבריה, ההתעסקות האמנותית הסטודנטיאלית ב"בועה" צרמה לה. היא הרגישה צורך לצאת ולראות את ההתרחשות בעצמה, ללא התיווך של הטלביזיה,.והתחילה לצאת לצילומים בשטחים ובמזרח ירושלים. "מאז אני מתעסקת באופן ישיר ועקיף במצב המלחמה המתמשך, ובהשפעות שלו על הנוף, על האנשים, ועל החיים פה", היא מספרת,
"אני מרגישה שהמלחמה היא חלק מבני, בלתי נפרד, מהקיום הפסיכולוגי שלנו בתור אינדיבידואלים. בין אם אנחנו בוחרים "לחיות" את זה, ובין אם אנחנו בוחרים לחיות חיים אסקפיסטיים והדוניסטיים. שתי הבחירות הן תולדה של המצב הזה".

בן שלום בוחרת שלא לצלם רגעי שיא דרמטיים, אלא את "הרגעים השקטים הרגעים אחרי שצוותי החדשות כבר הלכו". גם אם היא מצלמת במהלך התרחשות כלשהי, הפגנה, תור במחסום או חגיגות יום ירושלים, העין שלה מופנת הצידה, לסיטואציות שהן לכאורה מינוריות, בשולי ההתרחשות, אבל מצביעות על צדדים במתח הכרוך בחיים בישראל, בצל הסכסוך, שהפכו לשגרה טעונה. בזמן הצילום בן שלום קרובה מאוד פיזית למצולם, ולא מנסה להסתיר את נוכחותה. "לא תמיד אני מבקשת מהמצולמים רשות. יש בזה משהו "מציץ", לא במובן של להסתתר ולהציץ, אלא להתבונן, בצורה ישירה".

המצולמים שלך נמצאים בסיטואציות לא פשוטות. המפגש המצולמים הפלסטיניים, עשוי להיות טעון, ובין צילומי האינתיפדה השניה יש צילום של חייל בוכה בהלוויה, אישה פלסטינית שמסתירה את פניה בידיה. איך המצולמים מתייחסים לנוכחות שלך?
הרבה פעמים כשאתה יוצא לצלם את "האחר", הוא מודע מאוד לתפקידו כ"אחר". הם מכירים את חוקי המשחק, והרבה פעמים רוצים להצטלם- אבל הם לא מביימים עבורי סצינות, הם יודעים את התפקיד שלהם.
בניגוד אליהם, יוצא לי לעיתים לצלם את הצלמים וצוותי התקשורת, ושם זה הרבה יותר קשה, הם לא רגילים להיות בצד המצטלם. זה לא חלק מה"משחק" שלהם.
ביחס לתמונות של החייל והאישה הפלסטינית, הם שני המקרים הכי קיצוניים ובוטים בגוף העבודות שלי, ברוב התמונות שלא קורה "משהו", זה לא רגע פוטוג'ורנליסטי כזה. את החייל צילמתי בהלוויה של חייל אחר שנהרג בפעילות מבצעית, ואת האישה צילמתי בג'נין, חודש אחרי חומת מגן. עמדתי קרוב אליהם בזמן הצילום.אני לא יודעת אם הם רצו שאני אצלם אותם, שהרגע יונצח, אני מניחה שהיה שם משהו מזה.

את מצלמת בשטחים, בשדות קרב נטושים, מקומות שאנשים חוששים להסתובב בהם לבד. איך את מתמודדת עם הפחד או עם המצבים הקיצוניים שאפשר להקלע אליהם?
לרוב הצילומים שמצולמים מחוץ לקו הירוק לא יצאתי לבד, ובדרך כלל לא היו מצבים קיצוניים בהקשר של אלימות או סכנת חיים שנאלצתי להתמודד איתם. הרגעים האלה פחות מעניינים אותי מבחינה צילומית. כמובן שקיימים הרבה מצבי קצה שאינם קשורים באלימות פיזית או בסכנת חיים. עבורי חלק מתהליך העבודה הוא הסתובבות לבד, אני חושבת שעצם החוויה שאני עוברת ברגע מסוים משפיעה מאוד על הצילום. לאחרונה דווקא הקמתי ביחד עם שני חברים קבוצה- אנחנו יוצאים למסעות צילום משותפים ברחבי הארץ. זו חוויה מאוד שונה שמפגישה אותי עם מקומות חדשים ומבט אחר.

בנוסף לצילום הדוקומנטארי, בשנה החולפת בן שלום אוצרת את הגלריה לצילום במדרשה.
לגלריה היא מביאה את העניין שלה בצילום תיעודי "בהקשר הרחב שלו", כדבריה, "עבודות שמתעסקות בזהות המקומית ובמרכיביה, בודקות ופורצות את הגבולות של הכלים הדוקומנטאריים לצד עבודות שמשתמשות בכלים הדוקומנטאריים באופן יותר קלאסי". 3 התערוכות שאצרה, היו חלק מסדרת "מפגש", שתמשיך גם בשנה הבאה. בכל אחת מהתערוכות הציגה בן שלום גופי עבודות של שני צלמים זו לצד זו, במטרה לצור דיאלוג (עד כה הציגו הצמדים מיקי קרצמן/פאבל וולברג, סוזנה לאוטרבך/גלעד אופיר, ואוהד מטלון/יאיר ברק). התערוכה מלווה בחוברת שמתעדת שיחה בין האמנים לאוצרת ושיח גלריה בשתתפות הסטודנטים במדרשה. " השיחה ביני לבין האמנים היא לא אקדמית או תיאורטית, הכוונה מאחורי המפגשים היא לצור דיאלוג, לבדוק איך העבודות מזינות אחת את השניה", אומרת בן שלום, "כל אחד משני הצדדים בא עם העולם שלו, זה רחב יותר מתערוכת יחיד, וזה עדיין ממוקד ואינטימי יותר מתערוכה קבוצתית".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully