בלונד פלטינה

בדרך מהכורסה הנוחה לאוטו המזיע החלו לכרסם הספקות. מה, עוד הופעה? מה פתאום עכשיו בלונדי? למה בכלל סטרנגלרס? די, לא נמאס לך? כבר יותר מ-15 שנה זה מה שאתה בערך עושה. מדלג מבמה לבמה, מהופעות בכורה למופעי איחוד. האנשים שם מסביבך כבר הרבה יותר יפים וצעירים, הניצוץ שלהם בעיניים הרבה יותר חזק, וגם ככה היה לך יום ארוך בעבודה. לא כדאי להפסיק לבייש את הפירמה, להניח לעבר, ולנוח קצת? אתה בערך היחיד שמתלהב עדיין מדבי הארי. אפילו בעיתון כתבו שהיא כבר לא כל כך יפה ולא שרה כמו פעם.

הפקקים בדרך לאמפי ברעננה, בכל הצמתים ששמעתי עליהם לאחרונה רק בדיווחי התנועה בגלגלצ, נתנו אור ירוק לעוד תהיות מהסוג שעולים בעשור השלישי לגיל ההתבגרות. גם האנטי הכללי נגד להקות מזדקנות בשבועות האחרונים עשה את שלו. בישראל, ובטח גם במדינות רוטנות אחרות, נוטים לחשוב שמדובר תמיד בתאוות בצע של רוקרים מנוונים; שרוקנ'רול תמיד צריך להיראות צעיר, חדש, רעב, וככה גם למות. כששלום חנוך או שלמה ארצי עולים על במה אחרי גיל 50 זה הרבה יותר ברור לנו, אבל איאן גילן? רק ממחזר הופעות שהוא אף פעם לא יצליח לשחזר.

בעיני תמיד זאת היתה כניעה לקלישאה של הרוק'נרול. כמו שהגיטרות אף פעם לא צריכות להיות מכוונת, כך גם הקמטים בפנים. כי רוק'נרול, לפני שהוא צעיר, בועט או חדש, הוא כלי ביטוי לחיים האמיתיים. מוזיקה ללא סלקציה. מוזיקה שלא מחביאה את הזקנה, את השחיקה. אני הרבה יותר מעריך, דווקא, מוזיקאים מבוגרים שהתשוקה שלהם להמשיך לעלות על במה לעולם לא נגמרת. להם זאת דרך חיים, הדרך היחידה. לא רק פרץ של זעם נעורים. להכריז שהם עדיין כאן. בדיוק כמו האנשים המבוגרים האלה, שגוררים את עצמם להופעות שלהם.

השבוע הארוך קצת טשטש לי הדעות האלה, עד שהגעתי לאמפי המקסים ברעננה. אני מסכים עם חלק מהכותבים בוואלה! תרבות בנוגע למצוקת המקומות הנורמאלים בהם ניתן להופיע באזור המרכז, אבל מוציא מהכלל את האמפי ברעננה; אי ירוק שתמיד כיף לבוא אליו. לא היתה הופעה אחת שראיתי שם ולא נהניתי בה. אתר שמזכיר מקומות קסומים בחו"ל; הגודל כמעט מושלם והנוף בדרך כלל מנתק אותך מאיפה שהיית קודם; תמיד מרווח, תמיד נעים, תמיד משוחרר, וגם הסאונד לא רע בכלל.

בכניסה לאמפי נגלים ערב-רב של מעריצים, רובם מבוגרים, שחיפשו עוד סיבה להוציא את הטי שירט והג'ינס מהארון. החשדנות והעייפות מתמוססות סופית כבר אחרי כוס הבירה הראשונה. שאריות הסטרנגלרס מעבירים שעה מהודקת. נכון, יו קורנוול חסר, אבל כאשר הם שרים את "No more Heroes", או "Always the Sun", צריך לקרות משהו ממש מביך כדי לא להתחבר למה שקורה על הבמה. וזה ממש לא קרה.

כשדבי הארי וכריס סטיין עולים לבמה, הקהל כבר מתודלק בצורה הנכונה. הארי, גם ביומה האחרון על פני כדור הארץ, תמיד תהיה האישה הכי קולית שיש. תחת תפאורה נאה שמתחקה מעט אחרי מראה פסי השחור הלבן שמעטר את האלבום "Parallel Lines", בלונדי מבצעים את התקליט שחוגג 30 בדיוק כמו שהבטיחו, מגוונים עם שירים מלפני האיחוד ואחריו; מ-"Denise" ועד "Maria", ונותנים גם הצדעה קטנה ויפה לבו דידלי. הארי עדיין מהפנטת, גם אם קצת פחות. השירים של בלונדי עדיין מתוקים כמו סוכרייה על מקל, גם כשאתה מכיר את הטעם. ראינו כבר הופעות טובות או עדכניות יותר, אבל מה רע בעוד הופעה טובה? עוד ערב בו אתה ודבי הארי שלך ממשיכים לדלג לבמה חדשה, ממשיכים לנסוע.