נוח בשבע שגיאות

"על הנוחות" ספרה של ארנה קזין נפתח בהתנצלות על אי הנוחות הזמנית שהיא מתעתדת להסב לקוראים. בחיבוריה הנוחות היא ערך שהפך למרכזי בחברה המערבית, אך קזין מתמקדת בתרבות הצריכה בישראל ושמה לה ליעד לחשוף את אחורי הקלעים שלה. היא פוצחת בהקבלה בין השתלטות נעלי הקרוקס והתגובה הקולקטיבית למלחמת לבנון השניה ("בילבי בנעלי הקרוקס" – המסה המוצלחת בספר לדעתי) ומשם לא מרפה לשניה: איקאה היא רשע מוחלט שמשמיד את המתחרים בעוד לקוחותיה מתמכרים לחווית קניה ששוללת מהם התלבטות או אינדיבידואליות ("הבעיה בסלון של איקאה"), צימרים מפנקים מדי הם מלכודת דבש, המציעה למבקרים היאפים אשליה של חופש במקום חופשה אמיתית ("אל הצימר"), עובדים זרים שהם לא רק חוטבי העצים ושואבי המים בחברה השבעה שלנו אלא הופכים בהדרגה גם ל"רחם להשכיר" ("הפיליפינית עשתה את שלה" וגם "תשעה חודשי מחסן"), וכמובן תעשיית המים מינרלים בה היא מתנגחת מספר פעמים לאורך הספר ("שתו מים" 1-4).

קזין בהחלט מתכוונת לגרום לקוראים לנוע באי נוחות. היא עושה זאת באמצעות מסות קצרות, שנכתבו ביד קלה, בשפה שהיא בגובה העיניים עם דוגמאות למכביר. אלו שמכירים את טוריה של קזין בעיתון "הארץ", את הבלוג שהיה לה, או את שני הספרים שפרסמה בעבר יודעים למה לצפות. קזין היא קול המצפון שנרדם בנו משום שאנו שבעים ונהנתנים מדי; אותו מצפון שמזכיר לנו שבכל פעם שאנחנו מתקשרים להתלונן על מחלק העיתונים ששם את עיתון הבוקר בתיבת הדואר במקום לטפס שלוש קומות (בבניין ללא מעלית) מישהו לא רק ננזף, אלא גם ממשכורתו מנוקה מחיר העיתון (אותו לא הביא ליעדו בצורה מושלמת).

הקהל של קזין נחלק לשניים – אלו שממרקים את מצפונם תוך כדי קריאה, מהנהנים בראשם, מצקצקים ונמנעים מלקנות באיקאה (עד הפעם הבאה), ואלו שמתיאשים ולוקחים ללב (ואולי נמנעים משתיית מים מינרלים עד ההודעה הבאה על זיהום מקורות המים). קזין בהחלט צודקת - החיים הנוחים שלנו הם על חשבון נוחותם של (מגזרים) אחרים. גרוע מכך, הנוחות שלנו היא על חשבון זכויות הבסיס של (עמים) אחרים. אין אפס. הטענה המרכזית בספר היא ש"המערב השבע 'חוסך' זמן בזכות הזמן 'המבוזבז' של המזרח העמל" (135). רק שבישראל צריך לקחת בחשבון שהפרספקטיבה רחבה יותר – קלות התנועה שלנו כרוכה באי-הנוחות הנגרמת לפלסטינים (137). הדוגמה שקזין מציעה מקשרת בין שפע המוצרים באמ:פם הסמוך לביתה [והיא מכוונת למוצרים שמיוצרים באזור התעשיה ברקן, למשל - הבייגלה (של בייגל בייגל), היין (יינות ברקן) והחלווה (אחווה)] – שטריותם וזמינותם כרוכים בשעות המתנה ארוכות במחסומים של הפלסטינים, שלא מורשים לעבור בכבישים החדשים שפתוחים למתנחלים בלבד. כאמור - הכל שאלה של נוחות, גם הפרספקטיבה. גם מירוק המצפון.

ארנה קזין, "על הנוחות" (בבל)