רוס בקיר

לא הייתי מוכן לאלבום חדש של סיגור רוס, אני מודה. הלהקה הכל כך אהובה הזאת (נראה אתכם מוצאים הרכב אלטרנטיבי פחות שנוי במחלוקת מהם), שאחראית לכמה מרגעי המוזיקה המרגשים ביותר בעשור האחרון מוציאה אלבום חדש, חמישי במספר, ואני לא ממש יודע איך להתמודד איתו. הם הקשו עליי עוד יותר, ונתנו לו שם שאפילו בסיגורוסית נשמע מסובך, "Med Sud I Eyrum Vid Spilum Endalaust", ומשמעותו היא "עם רשרוש באוזניים שלנו, אנחנו מנגנים בלי סוף". עם אלבום הסוגריים ועם "Agætis Byrjun" כבר היה פשוט יותר.

האחרון של סיגור רוס, "Takk", יצא כבר לפני שלוש שנים, אבל נראה לי שעוד לא ממש עיכלתי אותו; למרות שהיה פחות כבד מקודמיו (באופן יחסי למדי), הוא עדיין קצת יושב עליי ומופיע לי בפלאשבקים. תוסיפו לכך את אוסף הנדירויות וה-DVD המדהים שיצאו שנה שעברה, ותבינו שלמרות הפערים המכובדים שיש בין האלבומים הרשמיים של הלהקה, יש הצפה מהכיוון שלהם. אולי אלו הקרחונים שנמסים אט אט שם באיסלנד, לכו תדעו.

הרי אלבומים של סיגור רוס הם לא משהו ששומעים קצת, נצמדים לאיזה להיט שמדי פעם שולפים מההארד דיסק, ועוברים להרכב הבא. המוזיקה שלהם כל כך עמוסה, כבדה, מרשימה ומורכבת, שהיא מפעילה יותר מדי תאים במוח, והמוח הוא עצלן, בעיקר בעונה הזאת; לפעמים הוא פשוט רוצה לנוח קצת, ליהנות מאיזה סרט קיץ מטופש.

ובכל זאת, אם יש אלבום חדש לסיגור רוס, החובה האנושית שלנו היא לשמוע אותו לפחות עשר פעמים, וכך עשיתי (איומי פיטורים מצד העורך עודדו זאת). מתברר שגם סיגור רוס הבינו שהם קצת מכבידים על הנפש, ושאולי כדאי לאוורר את העניינים. כנראה שיש סיבה שהאלבום החדש יצא בשבוע שעבר, קצת לפני יולי - זהו אלבום הקיץ של סיגור רוס: הוא כולל פחות כלים משהייתם מצפים והעיבודים בו פשוטים יותר; יש בו, בין היתר, גם שירי פופ של ממש, כאלו של שלוש-ארבע דקות.

שימו לב למשל לסינגל הראשון, "Gobbledigook", שמערבב גיטרה אקוסטית וקולות רקע שמחים עם השפעת אנימל קולקטיב חזקה. הקליפ המדהים של השיר ועטיפת האלבום, מעבירים את המהות של סיגור רוס 2008 באופן ישיר: הם רצים עירומים באוויר הפתוח, מבלי כל הכיסויים שנתן להם עץ הדעת ולבטח מבלי להבין לאן. לעיתים הם עוצרים קצת, בודקים את הסביבה ואת מה שהיא מציעה, אבל בגדול הם מחפשים כיוון חדש.

בכמה שירים זה עבד להם מצוין. "Gobbledigook", אם כן, הוא הברקה ממכרת; המוזיקה שמאחורי השירה שב-"Mao Suo I Eyrum" היתה בכיף יכולה להיות על האלבום האחרון והמעולה של M83; ב-"Inni Mer Syngur Vitleysingur" סיגור רוס הצליחו לזקק את כל רגעי הפופ בקריירה שלהם לכדי ארבע דקות בודדות שיכולות להיות להיט אצדיונים ענק ו-"Festival", על אף ההתחלה המאוד עדינה שלו (תודות ללהקת המיתרים Amiina, שמלווה את סיגור רוס בהופעות כבר שנים), הוא שיר קצת יותר אופייני בן כמעט עשר דקות, שמתפרץ בשליש האחרון שלו ובכך מספק את מפלי הסאונד הותיקים שאנחנו מכירים כל כך טוב.

שאר האלבום מעלה געגועים לריליסים הישנים של הלהקה. פתאום המוח כן רוצה את האוונגרד שפעם עטף אותו, כי הוא מבין שבלעדיו לסיגור רוס קשה להתעלות על עצמה. נגיד את זה ככה - זהו האלבום הראשון של סיגור רוס ששמתי בו לב לכך שהם לא שרים באנגלית. מן הסתם, תמיד ידעתי זאת, אבל זה אף לא הרגיש רלוונטי. הקול של ג'ונסי בריגסון, הסולן, תמיד השתלב בשלמות בתוך המוזיקה, כאילו היה עוד כלי נגינה; עכשיו, כשהסאונד הופשט קצת, ההפקה שמה דגש על קולו של בריגסון, ופתאום המוזיקה לא נשמעת חלומית כל כך, והעובדה שאתה לא מבין מה נאמר מתחילה להטריד. דווקא ב-"All Alright", השיר שסוגר את האלבום והקטע הראשון אי פעם של סיגור רוס באנגלית, השירה מוטמעת שוב ברקע המינימליסטי למדי, עד שכמעט ולא שמים לב שאפשר להבין את המילים - מפתיע, אך זה אכן עוד אחד מאותם הרגעים המוצלחים שבאלבום.

בסופו של דבר, כל ההרפתקאות של סיגור רוס, והניסיון העיקש להמציא את עצמם מחדש, הוביל אותם להוציא את האלבום החלש ביותר שלהם. אין לכך קשר לעובדה שהם הלכו דווקא לכיוונים פופיים יותר, ונראה שבאמת ובתמים הם רוצים לצאת כבר מהתבנית הקשוחה שהם בנו לעצמם במהלך השנים. אז הפעם זה לא עבד להם, ואני מקווה שבאלבום הבא הם יעיפו לנו את הפיאה. רק שיעשו טובה, בשבילנו ובשבילם, ויחכו איזה חמש שנים. שיגרמו לנו להתגעגע.

סיגור רוס, "Med Sud I Eyrum Vid Spilum Endalaust"
(XL)