יצירתיות בתוכעס שלי

נתחיל כמובן מהסוף: "הפריצה", מפגש הפסגה בין שלושה דורות של שחקני ענק הוליוודיים – מרלון ברנדו, רוברט דה נירו ואדוארד נורטון – הוא סתם סרט. או.קיי, שחררנו קצת קיטור. זה בריא. עכשיו, אחרי שעברנו את זה, נעבור לשאלה החשובה באמת – למי אכפת?

קיץ שלם, בשם אלוהים, קיץ שלם טוחנים לנו את השכל עם טומב ריידריות למיניהן, קיץ שלם של ג'קי צ'אנים וכריס טאקרים, קיץ שלם שאנחנו מתבשלים במיץ של עצמנו, עד כדי כך שאנחנו מתרגלים לקרוא לסרטים כמו "ממנטו" יצירת מופת. האם יש לנו בכלל הזכות להתעכב על שטויות כגון יצירתיות, גיוון או מימוש פוטנציאל? אין לי תשובה ברורה, אבל אני כן יכול לומר לכם שעכשיו ככה, אחרי הקיץ הארוך הזה, מאוד נהניתי מ"הפריצה".

מ"הפריצה" אפשר ליהנות רק בדרך אחת – נטרלו מראש את הרצון שלכם לצפות באותו מפגש פסגה מיוחל, נורטון-דה-נירו-ברנדו, מתגשם לכדי אירוע קולנועי אמיתי. מי שבא בגישה הזאת, כצפוי, התאכזב. אני אישית נטרלתי את הציפיות הללו די בקלות, בעזרתם האדיבה של עיתוני סוף השבוע, שעסקו כולם, בתזמור מפתיע, בכמה "הפריצה" הוא סרט פתטי ומיותר. נורטון בכלל לא היה מרוצה, ברנדו עשה צרות לבמאי, הבמאי עשה את הקול של מיס פיגי, ודה נירו, נו, הוא כבר לא מה שהיה פעם. אחרי שכל הנתונים הללו נלקחים בחשבון, קל מאוד ליהנות מ"הפריצה".

ובכלל לא אכפת לי אם תגידו שהעלילה – פורץ על סף פרישה מנסה להביא עוד מכה אחרונה ודי, ומפתח מאבק כוחות עם הפורץ הצעיר איתו הוא משתף פעולה – לעוסה כמו מסטיק אורביט אחרי הארוחה. לא אכפת לי גם אם תטענו, ובצדק, שהסרט נטול השראה לחלוטין. לא אכפת לי גם אם תגידו שברנדו שמן וזקן. לא אכפת לי אם תגידו שדה נירו חוזר על אותה מניירה מסכנה כבר שנים ארוכות. לא אכפת לי אם תגידו שנורטון...

רגע אחד – עד כאן. עלבונות על נורטון כבר יהיו בלתי מוצדקים בעליל. השחקן הצעיר הזה, רגע לפני שהוא מתמכר לשטיקים של עצמו ועובר להתבודד באי מרוחק, ממשיך בסרט הזה רצף של תפקידים נפלאים ("מועדון קרב", "לשמור אמונים", "פחד ראשוני") ללא כל קשר לרמת הסרט בו הוא משתתף. ניתן בקלות לומר, שבמאבק הדורות הלא בדיוק סמוי ב"הפריצה", נציג הדור הצעיר מנצח, ובגדול.

בשביל נורטון, וגם סתם, בשביל ההנאה ממה שאנשים מסוימים אוהבים לקרוא "יומית טובה", כדאי לראות את "הפריצה". לא יותר מאשר מנוחה למוח, אבל לפחות מנוחה נכונה.