וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קראו את הפרק הראשון של "עיר הגנבים" מאת דייויד בניוף

7.7.2008 / 10:55

על רקע המצור על לנינגרד וההפצצות, נעצר ילד יהודי באשמת ביזה מגופת טייס גרמני. מתוך "עיר הגנבים" של דייויד בניוף

סבא שלי הרג שני גרמנים בסכין עוד לפני שמלאו לו שמונה עשרה. לא זכור לי שמישהו אי פעם סיפר לי את זה - נדמה לי שידעתי את זה מאז ומתמיד, בדיוק כמו שידעתי שהי?נקיז לובשים תלבושת עם פסים דקים במשחקים ביתיים ותלבושת אפורה כשהם נוסעים למשחקי חוץ. אבל הרי לא נולדתי עם הידיעה. אז מי סיפר לי? לא אבא שלי, שאף פעם לא מגלה סודות, גם לא אימא שלי, שנרתעת מכל דבר לא נעים, מכל דבר שיש לו קשר לדם, לסרטן ולמו?ם. לא סבתא שלי, שמכירה את כל אגדות העם מארץ הולדתה - רובן מסמרות שיער; ילדים נטרפים על ידי זאבים ונערפים על ידי מכשפות - אבל אף פעם לא דיברה בטווח השמיעה שלי על המלחמה. ודאי וודאי לא סבא שלי עצמו, השומר החייכני של זיכרונותי המוקדמים, האיש הכחוש, שחור העיניים והשקט, שהחזיק את ידי כשחצינו את השדרות, שישב על ספסל בפארק וקרא עיתון ברוסית כשאני רדפתי אחרי יונים והטרדתי נמלים בעזרת גבעולים שבורים.

גדלתי במרחק שני רחובות מסבי וסבתי ופגשתי אותם כמעט כל יום. הייתה להם חברת ביטוח פרטית קטנה והם עבדו בדירתם בב??יי ריד?ג', דירה קטנה, צרה וארוכה כמו רכבת, ושירתו בעיקר מהגרים מרוסיה כמוהם. סבתי דיברה כל הזמן בטלפון וניסתה למכור. ואיש לא עמד בפניה. היא הקסימה, היא הפחידה, אבל כך או כך, קנו ממנה. סבי אייש את שולחן הכתיבה ועשה את כל עבודת הניירת. כשהייתי קטן, הייתי יושב על ברכיו ונועץ עיניים בגדם של האצבע המורה השמאלית שלו, שהיה חלק ומעוגל ושני פרקיו העליונים נקטמו בדייקנות, כאילו נולד בלעדיהם. אם היה קיץ והי?נקיז שיחקו, הוא האזין לשידור המשחק ברדיו (ואחרי יום הולדתו השבעים, בטלוויזיה הצבעונית שאבא שלי קנה לו במתנה). הוא לא נפטר מהמבטא הזר, לא הצביע בבחירות ולא האזין למוזיקה אמריקאית, אבל נעשה מעריץ נלהב של הי?נקיז.

בסוף שנות התשעים הגיש תאגיד ביטוח הצעה לרכישת חברת הביטוח של סבי וסבתי. כולם אמרו שההצעה הוגנת, לכן סבתי דרשה כפליים. קרוב לוודאי שהצדדים התמקחו ביניהם לא מעט, אבל יכולתי לומר לתאגיד מראש שהניסיון להתמקח עם סבתי הוא בזבוז זמן. בסופו של דבר הם נתנו לה את מה שהיא ביקשה, והשניים, כמיטב המסורת, מכרו את דירתם ועקרו לפלורידה.
הם קנו בית קטן על חוף מפרץ מקסיקו, יצירת מופת שטוחת גג שבנה ב-1940 אדריכל שהיה ודאי זוכה לפרסום אלמלא טבע באותה השנה. הבית נבנה מפלדה ובטון יצוק, חמור-קווים ומלא הוד, והוא ניצב על צוק מבודד שצפה על המפרץ ואולי לא מצטייר בדמיוננו כביתם של זוג גמלאים, אבל הם לא עקרו דרומה כדי לקמול בשמש ולמות. סבי יושב רוב הימים ליד המחשב ומשחק שחמט מקוון עם ידידים ותיקים. סבתי, שהחלה להשתעמם מחוסר המעש שבועות ספורים אחרי בואם, יצרה לעצמה תפקיד במכללה קהילתית בס?ר?סו?ט?ה והיא מלמדת ספרות רוסית את הסטודנטים השזופים שנראים (בהתבסס על ביקור אחד שלי בשיעור שלה) בהלם תמידי מניבולי הפה, מהעוקצנות החריפה ומהיכולת המושלמת שלה לצטט בעל פה את שירי פושקין.

מדי ערב אוכלים סבי וסבתי ארוחת ערב על הרחבה בגינתם וצופים על מימי הים הכהה שמעבר לו נמצאת מקסיקו. הם ישנים בחלונות פתוחים, והעש מתחבט בכנפיו על הרשתות. בניגוד לגמלאים אחרים שפגשתי בפלורידה, הפשע לא מדאיג אותם. הדלת לא נעולה בדרך כלל, ואין להם מערכת אזעקה. הם לא חוגרים חגורות בטיחות במכונית, הם לא מתמרחים בקרמים בשמש. הם החליטו שחוץ מאלוהים בכבודו ובעצמו שום דבר לא יהרוג אותם, והם אפילו לא מאמינים בו.
אני גר בלוס אנג'לס וכותב תסריטים על גיבורי-על. לפני שנתיים התבקשתי לכתוב מאמר אוטוביוגרפי לכתב עת מקצועי של תסריטאים, ובאמצע המאמר הבנתי שאני חי חיים משעממים ביותר. לא שאני מתלונן. גם אם החיים שלי לא מספקים חומר קריאה מרתק - בית ספר, תואר ראשון, עבודות מזדמנות, תואר שני, עבודות מזדמנות, עוד תואר שני, גיבורי-על - אני דווקא נהנה מהחיים. אבל כשהתמודדתי עם כתיבת המאמר החלטתי שאני לא רוצה לכתוב על החיים שלי, אפילו לא בחמש מאות מילה. אני רוצה לכתוב על לנינגרד.

סבי וסבתי אספו אותי משדה התעופה של סרסוטה. התכופפתי לנשק אותם, והם הרימו את הראש וחייכו אלי כמו תמיד בשמץ של השתאות מנוכחותו של נכדם האמריקאי הענקי (אני, שקומתי מטר שמונים ושמונה, ענק בהשוואה אליהם). בדרך הביתה קנינו דג פ?ו?מ?פ??נו? בשוק הדגים המקומי, וסבי צלה אותו בגריל והוסיף לו רק חמאה, מלח ולימון טרי. כמו כל מאכל שהכין, הוא נראה קל ומהיר מאוד להכנה, הוא הוכן בעשר דקות, ובכל זאת היה טעים מכל מה שאכלתי בשנה האחרונה בלוס אנג'לס. סבתי לא מבשלת. היא מפורסמת במשפחתנו בסירובה להכין מאכל מורכב יותר מקערית קורנפלקס.

אחרי ארוחת הערב הציתה סבתי סיגריה, וסבי מזג שלוש כוסיות של וודקה ביתית מענבי שועל. הקשבנו למקהלה של ציקדות וצרצרים, הבטנו במפרץ השחור וגירשנו יתוש מזדמן.
"הבאתי אתי טייפ. קיוויתי שתהיו מוכנים לשוחח על המלחמה."
נדמה היה לי שסבתי גלגלה את העיניים בזמן שניערה את אפר הסיגריה לעשב.

"מה?"
"אתה בן ארבעים. עכשיו נזכרת?"
"אני בן שלושים וארבע." הסתכלתי בסבי והוא חייך אלי. "מה העניין א?תכם, אתם שניכם הייתם נאצים? אתם מסתירים את העבר הנאצי שלכם?"
"לא," הוא אמר ועדיין חייך. "לא היינו נאצים."
"חשבתם שאני בן ארבעים?"
"שלושים וארבע, ארבעים -" היא פלטה פשש, צליל שלו?וה תמיד בנפנוף יד מזלזל המסלק ממנה את הטיפשות. "מה זה משנה? תתחתן כבר. תמצא לך כבר אישה."
"את נשמעת בדיוק כמו כל הסבתות בפלורידה."
"ה?ה," היא אמרה בשמץ של עלבון.
"אני רוצה לדעת מה היה שם. מה כל כך נורא בזה?"
היא נדה בראשה אל סבי ובו בזמן כיוונה אלי את קצה הסיגריה הבוער.
"הוא רוצה לדעת מה היה שם."
"יקירה," אמר סבי. רק מילה, לא יותר, אבל סבתי הנהנה וכיבתה את הסיגריה על שולחן הזכוכית.
"אתה צודק," אמרה לי. "אם אתה רוצה לכתוב על המלחמה, אתה צריך לכתוב."
היא קמה, נשקה לי על ראשי, נשקה לסבי על שפתיו, לקחה את הכלים ונכנסה הביתה. ישבנו בשתיקה כמה דקות והקשבנו לגלים הנשברים. הוא שמח לראות שגמרתי את הוודקה שלי ומילא שוב את הכוסיות.
"יש לך חברה?"
"כן."
"השחקנית?"
"כן."
"היא מוצאת חן בעיני."
"אני יודע."
"היא יכלה להיות רוסייה," אמר. "יש לה עיניים כאלה... אם אתה רוצה לדבר על לנינגרד, נדבר על לנינגרד."
"אני לא רוצה לדבר. אני רוצה שאתה תדבר."
"אז בסדר, אני אדבר. מחר?"
הוא עמד בהבטחתו. בשבוע שלאחר מכן ישבנו יום יום יחד על רחבת הבטון בגינה והקלטתי את סיפורו. כמה שעות בבוקר, הפסקה לארוחת צהריים, ושוב אחרי הצהריים - סבי, אדם שבחברה מעורבת (כלומר, בחברה שהיה בה מישהו נוסף על אשתו) אמר בקושי יותר משני משפטים ברצף, מילא קלטת אחרי קלטת במילים. מילים רבות מדי לספר אחד - לפעמים האמת עולה על כל דמיון, אבל היא זקוקה לעורך טוב. בפעם הראשונה בחיי שמעתי את סבי מקלל ומדבר בגלוי על מין. הוא דיבר על ילדותו, על המלחמה, על בואו לאמריקה. אבל יותר מכול הוא דיבר על שבוע אחד ב-1942, השבוע הראשון של השנה, השבוע שבו פגש את סבתי, הכיר את חברו הטוב ביותר והרג שני גרמנים.
כשגמר לספר את הסיפורים, שאלתי אותו שאלות על כל מיני פרטים - שמות, מקומות, תנאי מזג אוויר בימים מסוימים. הוא סבל אותי זמן מה, אבל בסופו של דבר גחן לפנים ולחץ על הכפתור שעצר את ההקלטה.
"זה קרה מזמן," אמר. "אני לא זוכר מה לבשתי. אני לא זוכר אם השמש יצאה."
"אני רק רוצה להיות בטוח שאני מדייק."
"לא תדייק."
"זה הסיפור שלך, אני לא רוצה להרוס אותו."
"דייוויד -"
"יש עוד כמה דברים שלא ברורים לי -"
"דייוויד," הוא אמר. "אתה סופר. תמציא."


"עיר הגנבים", דייויד בניוף, (כתר/ ידיעות ספרים)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully