אי אמון

לא סתם סימנו את "איים אבודים" בתור הלהיט של הקיץ. יש בו משהו לכל אחד, לאלו שגדלו בשנות השמונים, לסבתות וכמובן לדור שלמד לדקלם את "אהבה קולמביאנית": להיטי אייטיז, ליהוק מעולה, צחוקים ושיגועים, מחוות קולנועיות בשפע, אזכורים לסדרות טלויזיה שהפכו לקאלט בעידן בו היה רק ערוץ אחד וסצינות שהן על גבול הפנטזיה הריאליסטית כמו מכונית שנוסעת על וויסקי.

העלילה מתקיימת בכפר סבא של שנות השמונים: שמיל בן ארי ואורלי זילברשץ (בהופעות מצוינות) מגדלים חמישה ילדים בדירה צבעונית ומשופעת בקקטוסים. בני משפחת לוי מרבים לראות טלויזיה (בסצינה הראשונה בסרט רואים את התכונה וההתרגשות בסלון לקראת שידור הסדרה "איים אבודים"), לשיר ולרקוד, לארח, להתבדח וגם לריב. העלילה מתמקדת בתאומים עופר וארז - אושרי כהן (החתיך) ומיכאל מושונוב (הרגיש) – שניהם תיכוניסטים, שמרבים להסתובב עם חברם הטוב "סבתא" (עופר שכטר). ממש כמו יודה, מומו ובנצי מ"אסקימו לימון" או חבורת הבנים מ"אמריקן פאי" - השלושה חולמים, נושמים ומדברים ללא סוף על סקס ומתכננים את הפעם הראשונה שלהם. כלשכונה מגיעה בחורה חדשה מאירן (אירן?!?) העניינים מתחילים להסתבך. נטע - יובל שרף – היא הבחורה שכולם יתאהבו בה – בנים ובנות, צופים ושחקנים, עופר וארז.

בעוד חצי השעה הראשונה של הסרט שופעת שמחת חיים, הומור וגעגועים לתמימות שהיתה ואיננה עוד (על כל הבעייתיות וההתייפיפות שבנוסטלגיה) שאר הסרט – מלודרמה, שלוקחת את עצמה ברצינות יתרה - מכוון גבוה מדי. רשף לוי לא הצליח להחליט איזה סרט הוא עושה. התוצאה היא סרט סכיזופרני, או בעצם שני סרטים: מחד, סרט כייפי וקליל על התבגרות בשנות השמונים בכפר סבא הפרברית. מנגד, דרמה משפחתית על בגידות, אחריות, ציונות, שכול, דם יזע ודמעות. מישהו שכח להגיד לרשף לוי שלא חייבים להכניס הכל לסרט.

התוצאה היא סרט נעורים ששוקע תחת עומס היומרה וריבוי האירועים, תסריט שלא סוחב את כובד העלילות שהעמיסו עליו, דמויות חינניות אך לא מפותחות, עלילות משנה שמבליחות ונקטעות כמעט מיד (קחו למשל את גל זייד בתפקיד אביו המתעלל של "סבתא" שכטר שמפציע לשניה ומיד נעלם). מעל הכל, מרחף גם צילה של המציאות: הכותרת "סרטו האוטוביוגרפי של רשף לוי" מביאה לחריקות באמינות התסריט, שאולי מכוון יותר לרגש מאשר להגיון.

במאי מיומן ומנוסה יותר אולי היה מצליח לחבר בין שני הקצוות ביתר אלגנטיות – או פשוט לעשות שני סרטים. מצד שני לא נעים לקלקל את השמחה: כפר סבא היא הכי שכונה ונראה שכולם ממש נהנים מהבדיחות והדאחקות: השלישיה כהן-מושונוב-שכטר באמת נורא מצחיקה והטיול שלהם לתל-ברוך קורע; כך גם רוב הסצינות המשפחתיות – מהסלון הביתי למכונית המשפחתית המקרטעת. אבל ההשוואות החוזרות בין בגידה לזקנה (שתיהן בלתי נמנעות לטענת הסרט) הן בנאליות, הרמזים המטרימים שמפוזרים בגסות מביאים לכך שהעלילה בחלקה השני הופכת לצפויה מידי (התמונה החסרה על הקיר בתיכון מרמזת על הבאות – רבאק – תן קצת קרדיט לקהל שלך). יש סצינות רבות מידי שאינן אמינות כמו זו בה נטע הופכת מילדה ביישנית בת 16 לטורפת גברים ("אף פעם לא היה לי בתול!" היא מכריזה ומפשיטה את כהן), וכמובן הסצינות הכה בעייתיות מלבנון (איפה הן צולמו? בדליית אל כרמל? ואיך אנחנו אמורים להאמין שהגיבור הנחנח מתנפל על המפקד שלו?). אולי הסרט הבא של לוי יהיה מוצלח ובשל יותר, בינתיים הצופים מוזמנים להינות מכל המסביב ומהחצי שעה הראשונה של הסרט, אחרי זה, תגידו תודה שאתם במזגן. ביולי-אוגוסט – גם זה הרבה.