פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הכצעקתה?

      ב”7 לילות” עשו לעצמם מנהג לבקר אלבומים שדלפו לרשת. למשל האלבום החדש של פריימל סקרים, שלא יצא אפילו בחו"ל. ניב הדס ראשוני

      זה לא עניין חדש שב"7 לילות" מבקרים אלבומים לפני תאריך היציאה הרשמי שלהם. בין אם מדובר בצורך אובססיבי להקדים את המתחרים ולתת מענה לבלוגים ואתרי אינטרנט, או סתם בסכסוך עם חברת תקליטים זו או אחרת שמוסף התרבות של העיתון של המדינה מחליט להראות לה מה זה, יש בשיטת העבודה הזו טעם לפגם. למרות שלכאורה יכול כל קורא של "7 לילות" להשיג בכל רגע נתון את כל המוזיקה בה יחפוץ דרך הרשת, הרי שעדיין קיימת כאן בעייתיות קשה, בעיקר ברמה המקצועית והאתית. זה נכון שכללי המשחק השתנו וחברות התקליטים, גם המקומיות וגם הבינלאומיות, הן שיירים פרה-היסטוריים מתקופה חשוכה, אבל ביקורת אלבום חייבת, כלפי ציבור הקוראים והיושרה של המבקר, להיות על מוצר שלם – כולל עטיפה, קרדיטים וסאונד ראוי שעבר מאסטרינג - ולא על קבצי MP3 מקומפרסים וחסרי זהות שמצטברים על המחשב.

      הנחת העבודה הזו אינה מגיעה מריאקציוניות או אנכרוניזם, אלא מניסיון אישי מר – מוזיקה שמורדת באופן לא חוקי לעולם לא תגיע בסאונד באמת ראוי, תתקשה להכיל את הניואנסים המוזיקליים וההפקתיים ועלולה להיות משובשת במכוון על מנת לדפוק את הגנבים הפוטנציאליים.הרי לא הייתם רוצים לקרוא ביקורת סרט של מישהו שצפה בו על הלפטופ בעותק שצולם בקולנוע והורד באיזה טורנט, נכון?

      ממוסף תרבות שרק לפני שבועיים פרסם מסה על מותה של המוזיקה, הייתם מצפים למינימום הערכי של לתת לאותה גוויה את הכבוד המגיעה לה, כלומר לשמוע אותה בפורמט שבו התכוונו הבעלים החוקיים שלה שתשמעו אותה, אבל זה הרי כל היופי של מוסר כפול. אם המוזיקה העכשווית סובלת, על פי "7 לילות", ממחסור בנשמה ומקבלת דגש חזק מדי על הפן ההפקתי, האם לא כדאי לפחות להאזין לה בצורה האופטימלית, כלומר לא דרך קבצים פגומים?

      קחו לדוגמה את האלבום של פורטיסהד שדלף לרשת חודש לפני יציאתו הרשמית ולא היה נשמע דומה בכלל לגרסה הסופית שהגיעה בסופו של דבר לחנויות התקליטים, הגשמיות והמקוונות כאחד. מקרים דומים היו גם עם האלבומים של הכמיקל בראדרז,LCD סאונדסיסטם ודת' קאב פור קיוטי; דוגמה קיצונית יותר היא מה שקורה כרגע ברשת עם האלבום החדש של פריימל סקרים, שנטחן על ידי מבקר המוזיקה של העיתון, גון בן-ארי, במוסף השבת האחרון. "ביוטיפול פיוצ'ר", האלבום החדש של בובי גילספי וחבורתו, אמור לצאת ב-21.7, מה שמלמד שבן-ארי ביקר אותו מעל לשבועיים לפני תאריך היציאה המיועד שלו בחו"ל.

      הפאדיחה כאן עמוקה הרבה יותר מההנחה של בן-ארי לפיה פריימל סקרים היא להקה שלא עשתה שום דבר טוב מאז "סקרימדליקה" – גבבה קלישאתית וחבוטה, שבאה לצאת ידי חובה - אלא עסוקה בלכתוב מוזיקה לאוכלי אקסטזי ומלקקי בולים (היי, קוראים לי ניב, אני לא נוגע באקסטזי או אסיד ואני אוהב את פריימל סקרים); הנחה שמתעלמת בהינף יד מארבעה אלבומים מעולים שהסקרים-טים הוציאה ברצף – "Vanishing Point", "Echo Dek", "XTRMNTR" ו-"Evil Heat" ושירים כמו "Star", "Swastika Eyes", "Miss Lucifer" ו-"Autobahn 66" - ומובילה בעיקר למסקנה שבן-ארי לא בדיוק מכיר את גוף העבודה של פריימל סקרים (וכמה קל להרחיב פעם נוספת על "סקרימדליקה" השחוט ולזרוק תיאוריה מופרכת לאוויר על להקה שבאופן כמעט תמידי - האלבום האחרון באמת היה קטסטרופה - ממשיכה להרחיב את גבולות הרוקנרול).

      הפאדיחה האמיתית כאן - וזה ממש לא קשור לגון בן ארי אלא עניין מערכתי - היא שמדובר בתופעה רחבה יותר. הרי יכול להיות שידו הארוכה של "7 לילות" הצליחה להגיע לעותק ראוי יותר מזה שאני - ותאמינו לי שניסיתי - הצלחתי לשים את הטלפיים של עליו; על בסיס כמעט שבועי מוזנות ביקורות המוזיקה שמתפרסמות מבלי שבכלל ניתן יהיה להשיג את האלבומים המדוברים, לא רק בארץ, אלא בעולם כולו; ביקורות שנכתבות על סמך פיסות אינפורמציה מקוטעות, שלא עושות שום שירות עם קהל הקוראים שלהן. אבל למה להתעסק בזוטות, העיקר שאפשר לשים שוב את אביב גפן על השער. אני אומר לכם, הצעיר הזה עוד יעשה כאן מהפכה.

      * ממוסף "7 לילות" נמסר כי הביקורת נכתבה אחרי האזנה לעותק המקורי של האלבום, כפי שהועבר להם על ידי חברת התו השמיני

      * מחברת התו השמיני נמסר כי העותק שניתן ל"7 לילות" לא היה האלבום בגרסתו הסופיתף, אלא להאזנה בלבד לצורך ראיון, ולא לצרכי ביקורת

      הורדת אותי על הברכיים

      ואחרי הצעקה, מגיעה הנחמה. בשבוע שעבר כתבתי כאן על האלבום השני והשמח של מרטינה טופלי-בירד והבטחתי שאחזור אליה עם האלבום החדש של ליילה, "Blood, Looms & Blooms" בו היא משתתפת. ליילה, למי שלא זוכר, היתה הקלידנית הצמודה של ביורק, שהוציאה בסוף העשור הקודם ותחילת הנוכחי שני אלבומים שהיו לא פחות ממושלמים. גם ממרחק של כמעט עשר שנים "Like Weather" (שיצא בריפלקס של אפקס טווין) ו"Courtesy of Choice" נשמעים כמו אלבומים שמגיעים מזמן וחלל אחרים; מואקום של שומקום בתוך ספירה רחוקה. יש בהם אלקטרוניקה מוזרה, עם משחקים על מבנים של שירי פופ קלאסיים, פליטות Fאנק והרבה מאוד נשמה שנובעת מהזמרים בהם משתמשת ליילה – בני המשפחה שלה. "Blood, Looms & Blooms", שיוצא אחרי שמונה שנות שתיקה, ממשיך בדיוק במקום בו "Courtesy of Choice" נעצר, גם אם נעדר ממנו אלמנט הלסת השמוטה שכלל את השניים הקודמים; כלומר שירים שלא נשמעים כמו שום דבר; שלא ברור היכן הם מתחילים או מסתיימים ומי בכלל כותב כזו מוזיקה, שקיימת רק בדמיון מופרע של יוצרת שמתייחסת בזלזול למושג האמורפי בעיניה, "גבולות". זה לא סול של המאה ה-21, אלא בלוז של חייזרית שמעקמת את המציאות ומרגשת עם יצירה שלמה. יש כאן, למשל, קאוור ל"Norwegian Wood" של הביטלס, שמפורק לגורמים ופוצע את הלב באופן אנוש.

      בנוסף למרטינה שהזכרתי, ובני המשפחה הקבועים, משתתף כאן גם טרי הול הגאון מהספשלז, הזמר הכי טוב בעולם, שהדואט שלו עם מרטינה, "?Why Should I", שסוגר את האלבום, הוא שיר ערש ממאדים. כשיהיה לי ילד, אני אשים לו את השיר הזה כל לילה לפני השינה ולא אפסיק לחבק אותו.