פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הלהיט של סאונדגארדן: באסה או קלאסה

      פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על-זמנית, או באסה מיותרת מפח הזבל. והפעם: "Black Hole Sun" של סאונדגארדן. וגם: אתם מוזמנים להצביע

      ויכוח סוער התעורר בעקבות הטור בשבוע שעבר, שדן בחשיבותו של קורט קוביין והיכולת שלו לנדף מהאוויר העולם מפגעים מוזיקליים כמו אקסטרים. הגדיל וטען טוקבקיסט אחד, תחת מספר שמות בדויים - זה אולי הזמן לומר כי כשנוחת בבת אחת מבול טוקבקים בעל ניסוח דומה, עליו חתומים אנשים שונים הוא לא ממש מרמה מישהו - שאני אפס כמו קורט, שהיה אפס ונרקומן ולא ידע לנגן בגיטרה כמו נונו מאקסטרים שהוא מלך, או משהו כזה. עוד כלל הויכוח הבאמת מעניין השוואות אינסופיות בין גלאם - מה בדיוק זוהר באקסטרים? - לגראנג', שהוא, כפי שהיטיב לנסח אותו טוקבקיסט אחוז התלהבות, ז'אנר של אפסים. האמת שהוא לא ממש טועה. הגראנג' כתנועה, כטיבן של לא מעט תנועות ספורדיות, לא היה איזו מציאה גדולה. הוא סיפק לעולם להקות עצומות כמו נירוונה, אפגן וויגס, אליס אין צ'יינז, מאדהאני וסקרימינג טריז, אבל כל אלו היו קיימות עוד לפני שחולצות פלאנל היו חזק באופנה.

      גם סאונדגארדן כבר היתה להקה ותיקה למדי, כש"נוורמיינד" יצא ושינה את חוקי המשחק. "Badmotorfinger", האלבום השלישי שלהם, יצא בדיוק באותו חודש כמו "נוורמיינד", אבל לא זכה לאותה הצלחה מיידית.;הסיבה העיקרית היתה שאנשי חברת התקליטים העדיפו לשווק את סאונדגארדן עד אותה תקופה כהרכב מטאל, שכן איש לא חשב לפני זה שמסיאטל תצא תורה. ההצגה של סאונדגארדן כמטאליסטים לא חטאה לאמת לחלוטין, ואולי גם כאן, מתוך אותה אנומליה סגנונית, התקשה ההרכב לייצר קהל גדול יותר - הם הושפעו מהריפים של בלאק סבאת', מהאנרגיות של לד זפלין, מהאטיטיוד של איגי והסטוג'ס, מהמורכבות המוזיקלית של הרוק המתקדם, מהאווירה הפסכידלית והתיכו הכל לכדי שעטנז מרשים למדי. ובאמריקה כמו באמריקה - אם אי אפשר לקטלג אותך ולדחוף לתוך מגירה, זה אומר שאין לך קהל יעד מוגדר, מה שאומר שאתה נופל בין הכיסאות ונידון לכישלון. בטח אם יש לך מתופף מופרע וגיטריסט ענק נטול סקס-אפיל עם ריפים הזויים. המזל של סאונדגארדן הגיע לאו דווקא עם ההצלחה של נירוונה, אלא יותר מזו של חבריהם הטובים פרל ג'ם, ושל להיט הענק של הרכב הצד טמפל אוף דה דוג, "האנגר סטרייק", שם היה דואט בין אדי וודר וכריס קורנל, שהעזר להכניס את האחרון לתודעה ציבורית רחבה יותר.

      הפוש הגדול יותר הגיע מכיוון לא צפוי. גאנז אנד רוזס, שרצו לעלות גם הם על גל הג'ראנג' האופנתי הזמינו את סאונדגארדן לחמם אותם בטור האירופאי של "Use Your Illusion", ועזרו להם להיחשף לקהל גדול. בערך באותה תקופה גם החלו הסינגלים מ"Badmotorfinger" לחדור לרשימות השידור של MTV, שרק חיפשה איך להמשיך את המומנטום של "טין ספיריט" עם עוד להקות גזעיות שהנוער יוכל להתחבר אליהן. כך הפכו "Outshined", "Jesus Christ Pose", "Rusty Cage" ו"Birth Ritual" מפסקול הסרט "סינגלס" (קורנל אפילו מציץ שם לאיזה רגע) ללהיטים - הכל יחסי כמובן - והכינו את הקרקע לאלבום שעתיד היה לפוצץ את סאונדגארדן לתוך השוק האמריקאי.

      "Superunknown" יצא באביב 94', ונכנס הישר למקום הראשון במצעד האמריקאי. הקהל, מתברר, כבר היה מוכן לקבל את סאונדגארדן. זה היה אלבום בומבסטי ויומרני, כזה שניסה להוכיח שיש בלהקה הרבה יותר מאשר השתייכות לז'אנר הסיאטלי המופרך ההוא; הוא מכר שלושה מיליון עותקים וזכה בשני פרסי גראמי; יש בו את השיר הכי טוב של סאונדגארדן, "Fell on Black Days", אולם מצד שני, גם את השיר הכי גרוע (וגם הלהיט הכי גדול) - "Black Hole Sun" (ואיזה יופי שבשניהם יש את המלה "Black").

      אי אפשר להתכחש לעובדה ש"Black Hole Sun", בדומה ל"Under the Bridge" של הצ'ילי פפרז, הוא מהאחראים העיקריים להצלחה של סאונדגארדן, ויש להודות על כך, אבל קשה גם להתנער מהתחושה שמדובר בבלדת מטאל בינונית מינוס. סאונדגארדן תמיד היו בעיני רציניים מדי בגישה ובמוזיקליות שלהם, וב"Black Hole Sun" הרצינות התהומית הזו הופכת למשך חמש דקות למביכה על אמת - הבתים מרוככים (ההתחלה היא משהו בין "Don't Cry" של גאנז ל"Still Loving You" של הסקורפיונז (נסו לשיר אחרי האינטרו את המלים "Time, and it's time"), הפזמון פומפוזי ומפוצץ מדיסטורשן מעוקר - יש בו משהו שמזכיר, שוב, את "Still Loving You" מצד אחד, ו"עכשיו מעונן" של אביב גפן מצד שני - והמלים הספק-אפוקליפטיות-ספק-אהבה נכזבת, תורמות אולי לאווירת הפאתוס הכללית, אבל מוציאות את סאונדגארדן די נקניקים. השורה הזו "שמש של חור שחור, בואי ותשטפי את הגשם", היא כה מתחכמת ומעוררת אנטגוניזם, שבא לך לשמוע את "סאטרדיי נייט" של וויגפילד רק כדי להירגע.

      מכיוון שהשיר יצא בתקופה שבה אי אפשר כבר להפריד אותו מהקליפ שלו, הרי שהחבילה הכוללת הופכת למעיקה עוד יותר. גם כאן יש כובד ראש וחשיבות עצמית, עם ניסיון לאמירה על הריקנות והפלסטיות שבנוחות הפרברית האמריקאית המדושנת. המסר היהיר מחד והנבוב מאידך שמועבר, עם החיוכים שנמרחים על הפרצוף כמו קורבנות של הג'וקר ב"באטמן", בצורה גראפית כה דוחה (ועוד הועתק שנים אחר כך לפרסומת של בנק ישראלי), רק מגדילים את הרצון להעביר את הערוץ כמה שיותר מהר. כאילו כדי לתת כאן את הפלומבה הסופית הגיעו הפרומואים של "לרדת בגדול" וסתמו את הגולל על השיר הזה. וואלה, כבר עדיף "More than Words", לפחות שם מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל.

      סאונדגארדן, "Black Hole Sun" - באסה