פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אמת מטרידה

      למי בכלל אכפת מהאמינות של משתתפי הפוליגרף? מאיה מרלוב תתחיל לצפות כשמשה קצב יתחרה על הקופה

      "הפוליגרף" בהנחיית גדי סוקניק היא מכרה זהב פוטנציאלי לצופה; היא מבטיחה מבוכה ומתח ואמורה לספק את יצר המציצנות הטבעי שלנו. גם העיתוי שבו היא עולה לאויר מושלם – באמצע השתלשלות העניינים עם הנשיא קצב ובדיוק לאחר פרסום תוצאות בדיקת הפוליגרף של המתלוננת א', בדיקה שפרקליטיו של קצב מנסים לערער בטענה שאינה קבילה בבית המשפט. אז נכון, בעולם המשפטי הפוליגרף אינו קביל, ברם בעולם הטלוויזיוני, הפוליגרף אינו מוטל בספק והוא מדד מהימן לאמת. לכן, "הפוליגרף" אמורה לתת מקום לפנטזיה של גילוי האמת באופן חד משמעי; להביא לידי סיפוק את הרצון שלנו לדעת שמשהו בו חשדנו הוא אכן נכון לחלוטין, ללא עוררין. כל כך רציתי שעל הכיסא, מול המנחה גדי סוקניק, יישב משה קצב ויידרש לתת תשובות אמיתיות. ייתכן, אגב, שקצב היה מסכים להשתתף בתוכנית, כי באשליה הנעימה שהיא יוצרת, על אמירת האמת - בעיקר אם היא מכוערת - מקבלים כסף.

      אבל מה לעשות, את הכסא תפסו יוסי ומשה. מי אלה? אף אחד לא יודע. אז למה שיהיה לי אכפת שיוסי מפנטז על אחותה של אשתו ושמשה חושש שאשתו לעתיד תבגוד בו? האמת - ממש לא אכפת לי. למעשה, סודותיהם של המשתתפים יכולים לעניין רק את אלה שמכירים אותם; רק דמות ציבורית שידועה לנו, או כזו שאנו מתוודעים אליה בהדרגה, כמו משתתפי "הישרדות", יכולה למשוך את תשומת ליבנו. 15 דקות של תהילה, לעומת זאת, לא מספיקות כדי לגרום לצופה להתעניין באדם שזכה לזמן האוויר. הבעייתיות של התוכנית נובעת לא רק ממשתתפיה, אלא בעיקר מהסודות שהם חשפו. היום, אחרי ריקי לייק, אופרה וג'רי ספרינגר, ואחרי מעללותיהם של שרים וחברי כנסת במשרדי הממשלה השונים, כל הדברים השערורייתיים, שאנשים בדרך כלל מצניעים, כבר נחשפו. פנטזיות למיניהן, הרפתקאות וסטיות מיניות – כל אלו כבר מזמן אינן בגדר סודות, ודאי שלא במדיום הטלוויזיוני. הדרמה שמנסה "הפוליגרף" לייצר פשוט לא עובדת; אין שום דבר חדש, שונה או מיוחד במה שגילו לנו המשתתפים. מחכים ומחכים, והדרמה פשוט מסרבת להגיע. תחושת הזעזוע שהובטחה לנו פינתה מקום להרגשה שיש ניסיון פתטי ליצור סנסציה שלא קיימת.

      גם הפורמט עצמו (שמקורו בקולומביה) מנטרל את העניין בסודות שנחשפים. הרי אם המשתתפים נשאלים שאלה על דבר מה אפל כלשהו לגביהם, ברור שהתשובה לכך חיובית, אחרת לא היו שואלים אותם את השאלה. וברור שלמשתתפים עדיף לענות בחיוב, משום שבכל תשובה אחרת הם מסתכנים באי אמירת אמת וכתוצאה מכך באיבוד הפרס הכספי. אם כך, אין שום הפתעה עבורנו הצופים – עצם שאילת השאלה היא כבר תשובה חיובית עבורה. וכשהכול כל כך ברור, השיעמום משתלט.

      לאותו שעמום טוטאלי תורמת לא מעט נוכחותו של גדי סוקניק. סגנון ההנחיה שלו צנוני ויבשושי; הוא נראה לא בטוח בעצמו, נבוך למדי, כאילו לא מרגיש בנוח במקומו החדש כמנחה שעשועונים. במקרה הזה, אולי היה עדיף שהיו לוקחים במקומו את חברו לפרסומת, הצב.

      הפוליגרף, יום רביעי, 21:00, ערוץ 2