פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הקיץ תלבשי מיני

      הופעת האיחוד של מינימל קומפקט היא כמו סרט המשך מרגש שמשתפר עם השנים. חמי אוזן בריקוד סטאטי

      אם אני לא טועה, בפעם האחרונה שמינימל קומפקט הופיעה באזור רמת החייל בתל אביב, זה היה ברוקסן. נוף המוסכים המפויח של תחילת העשור הקודם נתן גוון נהדר לצורה בה אמורים לחוות רוק'נרול. כיעור עירוני שהולם היטב את המוזיקה שמתארת אותו ועוטף באופן מושלם את האנשים שנבלעים בתוכו ובאים לראות הופעות של מינימל ברוקסן. היום רמת החייל נראית כמו חיים מלאכותיים על גבי תוכנת מחשב. חברות ההיי-טק שפלשו לאזור לא השאירו ברזל חלוד אחד לרפואה, ויצרו מראה של קניון רחב ידיים, רק בלי גג. בכל פעם שאני מגיע לשם להופעה בזאפה התחושה היא לא של גיטרות אלא של טוסטים. על פניו, ארומה שהיא הכי לא מינימל קומפקט.

      החשש הזה החזיק בדיוק עד שברי סחרוף התחיל לסלסל עם הגיטרה וסמי בירנבך חזר לנסר את הלילה בקול המואזין המזרח גרמני שלו, והזאפה הפך בין רגע לרוקסן. לפינגווין. מסך של גיטרות שהזמן לא נגע בו ועדיין טבוע בכל כך הרבה אנשים, שרק צריכים לשמוע לשנייה את הגיטרה הקודחת של פורטיס כדי לחזור לאותה נקודה שבה הם עזבו בפעם האחרונה את מינימל. כאילו הלהקה בסך הכל חזרה מחדר ההלבשה להדרן נוסף וארוך במיוחד. האורות שוב נכבים, והנה אתה שוב שם, ומלכה שפיגל שרה שוב את "When I Go".

      כבר על השיר הראשון, "Invocation", ניכר כי השנים רק עשו טוב לצליל האייטזי של מינימל. כמו לא מעט להקות שמשפרות את הביצועים לשירים שלהן תוך כדי התפתחות והתבגרות, גם ההתנסויות של חברי הלהקה הכניסו לא מעט עומק ליצירה שלהם. הרבדים החדשים אליה הגיעה הנגינה של סחרוף באלבומי הסולו שלו, הפלרטוטים של בירנבך עם המוזיקה האלקטרונית, הכיוונים השונים אליהם פנה פורטיס, יוצרים מופע איחוד מרגש בעל ערך מוזיקלי רב. תאורה מרשימה של אורות אדומים וירוקים יוצרת אווירה של סרט שאתה נשאב לתוכו. סרט המשך שנשמע רק טוב יותר עם השנים.

      הזרם החשמלי שעולה ממפגש של החמישה על הבמה רחוק מלהיכבות. ככה זה כשמופע איחוד נולד מתוך אהבה, מתוך חיבור, מתוך להקה שזה מה שהסולן שלה מבקש ליום ההולדת, ולא מתוך מוחו החלקלק של איזה אמרגן. מינימל נשמעים טוב מתמיד, האכזבה היחידה היא מההופעה הקצרה – אולי שעה וחצי והדרן אחד, למרות קהל נלהב שמנסה להחזיר אותם בכוח לבמה. למעט "Immigrant Song", כמעט כל רפרטואר הנעורים שלכם שם – "Babylonian Tower", "Next One Is Real" , "Inner Station", "The Howling Hole", "Dedicated". בסיום אתה מרגיש כאילו קיימת משגל עם שני רמקולים, והדבר הראשון שעולה במוחך בשנייה שיצאת: איך לעזאזל משיגים כרטיס לשלוש ההופעות שעוד נותרו?