וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האמן 17: ויויאן אוסטרובסקי

מיכל וילצקי

10.7.2008 / 11:25

היא מאמינה בשימוש בפילם, מושפעת מהנרי לנגלואה ובאסטר קיטון ואוהבת מוזיקה אמנות וארכיטקטורה ברזילאית

ויואן אוסטרובסקי, אמנית קולנוענית ואוצרת ותיקה ומוערכת, אוצרת את התכנית "אמנות בצומת" בפסטיבל הסרטים בירושלים. במסגרת "אמנות בצומת" יוצגו מספר תכניות של קולנוע נסיוני ווידיו-ארט שאצרה, בינהן "מות הקולנוע", "יעל ברתנא: עבודות 2007-2000", ו"הרחק מבוליווד".

"מות הקולנוע"

במאה ה-20 חקרו אמנים רדיקליים את קצוות המדיה בה עסקו: לוצ'יו פונטנה לדוגמא, עבד עם משטחי צבע אחידים וקרע קנווסים, ריצ'אד סרה יצר אולטימטומים פיסוליים בחומר ובצורה, מאסטר הוידיאו נאם ג'ון פייק יצר קינה לצלוליוד, עבודה שנקראת "Zen For Film". הציור והפיסול המשיכו הלאה אחרי המינימליזם והקונספטואליזם, אבל עבודות המבוססות סרט קולנוע (פילם) תמיד היו בשולי שדה האמנות, וטווח הפעילות בתחום הצטמצם עוד יותר בשל הקלות, העלות, החידושים הטכנולוגיים והאפקטים המפתים שאפשרה האופציה הדיגיטלית. אסופת הסרטים הקצרים "מות הקולנוע", נוצרה מתוך נסיון לטעון טענה כנגד כל מה שמאיים לזרז את קיצו של השימוש בפילם. "מות הקולנוע" מצביע על השימוש בפילם כחלק מהותי מעולם האמנות לאורך זמן רב- מהעבר ועד היום- למרות ההתרחשויות העכשוויות בתחום הוידיאו-ארט בפרט, ובעולם האמנות בכלל.

קולנוע נסיוני ווידיאו ארט, מה ההבדל?

התכנים בעבודות וידיאו ארט וקולנוע נסיוני לא שונים היום באופן משמעותי זה מזה, והגבולות בינהם הולכים ומיטשטשים. בפסטיבלים כבר לא מפרידים בין שני התחומים (כפי שנהגו לפני עשר שנים). החלוקה כבר לא רלוונטית בעיני, כמות ההגדרות היא כמספר עבודות שנעשו.

כיום אין שום הבדל מהותי בינהם מלבד האמצעי- העובדה שבעבר העבודות נעשו על צלולויד, והיום הן נעשות בוידיאו, וערוצי ההפצה של העבודות- בארה"ב ואירופה יש גופים ומוסדות שמקרינים ומפיצים את הסרטים ומתמחים בקטגוריה אחת מבין השתיים: אם רוצים להציג קולנוע אקספרמנטלי בארה"ב פונים ל"Anthology Film Archives " , ובצרפת ל “Light Cone”, ואם רוצים להציג וידיאו ארט פונים ל"Electronic Arts Intermix" בניו יורק, או ל"L’Heure Exquise" בצרפת.

כמה הערות על עבודות שנעשו בפילם

קולנוע אספרמנטלי בא ממסורת של אוונגרד אירופאי בן ה מאה ה-20. אמנים כמו רנה קלייר, ז'אן קוקטו,
שעשו עבודות מאוד אישיות.

בארה"ב התחיל הקולנוע הנסיוני לאחר מלה"ע השניה, עם יוצרים כמו מאיה דרן, מרי מנקן וקנת' אנגר.
בברית המועצות היתה השפעה עצומה למונטאז'ים של דז'יגה ורטוב על האוונגרד.

וידיאו ארט, לעומת זאת, הוא תחום צעיר יותר, והתחיל באזור שנות השבעים.

אם משווים בין קולנוע לספרות, אפשר לומר שההבדל בין הקולנוע המסחרי לקולנוע הנסיוני הוא כמו ההבדל בין ספר שירה, לרומן רב מכר.

העבודות לרוב לא נראטיביות, ולכן בנויות אחרת, ההגיון שלהן שונה. אפשר לומר שהן פחות "רציונאליות".

עבודות על פילם נעשו לרוב במימון עצמי - אין כמעט קרנות וגופים שתומכים בסרטים מהסוג הזה.

sheen-shitof

שדרגו את הביצועים

הארכת משך האקט ושיפור ההנאה במיטה - במבצע מיוחד

בשיתוף "גברא"

הקהל שצופה בקולנוע אקספרמנטלי היום

הצופים של היום הם אלה שמגיעים למקומות כמו:
Andy Warhol Museum בפיטסבורג, The Kitchen ,The Knitting Factory ו Anthology Film Archives בניו-יורק, Balagan Experimental Film/Video Series בבוסטון, Babylon-Mitte בברלין, Exploding Cinema בלונדון ובאמסטרדם, ואלו ש סקרנים מספיק כדי להציץ באתר www.ubu.com, עליו אני ממליצה בחום. סרטים אקספרמנטליים אפשר לראות היום גם בפסטיבלים, בינהם פסטיבלי ברלין ולוקרנו, שמציגים לא מעט אוונגרד מאז שעלתה הפופולאריות של וידיאו-ארט, ויחד איתה כמות הקהל שמגיע להקרנות הללו.

עבודות שהשפיעו

אני אמנה חלק קטן מהן, ובסדר לא מחיייב:
השיעורים שהעביר בפריס הנרי לנגלואה (שהקים את הסינימטק הראשון בפריס בשנות ה-30- מ.ו) על קולנוע בשנות השבעים. בתקופה זו נהגתי ללכת מידי יום לסינמטק ("Cinemathèque Française") ולראות מגוון רב של סרטים, העבודות של פינה באוש, הפוטומונטאז'ים של האנה הוך, רודשנקו, מלביץ' והאוונגרד הרוסי בכללו, דז'יגה ורטוב, ז'אק טאטי, באסטר קיטון. וכמי שגדלה בברזיל, אני אוהבת מוזיקה אמנות וארכיטקטורה ברזילאית.

האם קולנוע נסיוני מאמצע המאה ה-20 מתאים לקהל בישראל של היום? באיזה אופן התכניות שאצרת מתאימות לקהל הישראלי?

ראשית, אם סרט מסויים מצליח את הצופה, ומייצר עניין, אני חושבת שזאת סיבה מספיק טובה.

שנית, עד עכשיו היתה מעט מאוד חשיפה בישראל לקולנוע מהסוג הזה. אנחנו מאמינות (אוסטרובסקי וגורדון- מ.ו) שזאת יכולה להיות חוויה מעוררת השראה לאמנים וקולנוענים צעירים, ולכל מי שמתעניין באמנות ובאמנות הקולנוע. אנחנו מציגות אלטרנטיבה – סרטים ב"עבודת-יד", בניגוד למוצרי הפס-היצור של תעשיית הקולנוע שמוצגים כל הזמן.

בתהליך העבודה על "מות הקולנוע" חיפשנו מגוון של יוצרים ממדינות ותקופות שונות, כדי להדגיש את הרעיון מאחורי התכנית באופן מקיף. העמדנו בעדיפות גבוהה עבודות שיש בהן הומור, וסרטים קצרים יחסית, בגלל קשיי הריכוז של הקהל שבא במגע עם עבודות לא נרטיביות מהסוג הזה.

אנחנו כמובן ממתינות לתגובה של הקהל הישראלי על התכנית כדי שנלמד ממנה הלאה לשנה הבאה.

תיק עיתונות

אפשר לתייג את ויויאן אוסטרובסקי, אמנית ואוצרת קולנוע נסיוני המתגוררת בפריז, כ"יהודיה חמה" עם טוויסט אוונגרדי: במקום לארגן ערבי התרמה, או לממן טיולים של נבחרי ציבור בחו"ל, אוסטרובסקי מנהלת רומן ארוך שנים עם עולם התרבות הישראלי, ובפרט עם פסטיבל הקולנוע בירושלים. הקשר ההדוק שלה לסינמטק ירושלים התחיל לדבריה "עוד לפני שהיה סינמטק": אביה של אוסטרובסקי, גיאורג אוסטרובסקי, היה מעורב בהקמת מרכז הקולנוע בירושלים (אותו יסדה ליה ון ליר), ממנו צמח הסינמטק של הבירה, אבל נפטר טרם פתיחתו. אוסטרובסקי, שניהלה והקימה פסטיבלי קולנוע נשי באירופה באותו זמן, המשיכה את המסורת, והיא מעורבת בפסטיבל במשך יותר מעשרים שנה.

הביוגרפיה המסקרנת שלה כוללת התבגרות בברזיל, סמוך לחוף קופה קבנה, לימודי פסיכולוגיה בפריז (באתר שלה היא מציינת שהם היו טרחניים, והיא נהגה לברוח מהם לאולמות הקולנוע), לימודי קולנוע בסורבון אצל הבמאי אריק רוהמר ושיטוטים ברחבי אירופה של שנות השבעים בטנדר חבוט, תוך ארגון פסטיבלים והפצת סרטים שנעשו על ידי יוצרות קולנוע. עד היום אוסטרובסקי לא חיה חיים בורגניים. אמנם בסיס האם שלה הוא בפריז, אבל היא נמצאת בעיקר בדרכים- הבית שלה , היא מציינת , נמצא איפה שהיא מרגישה בבית, ובדרך כלל מדובר בחדר במלון, או על מטוס בדרך ליעד לא ידוע, בלווית ציוד הצילום שלה.

בימים אלה אוסטרובסקי בירושלים, מלווה את פסטיבל הקולנוע שחוגג 25 שנים, ואוצרת את "אמנות בצומת", תכנית לעשיה קולנועית נסיונית הכוללת חמש אסופות, בינהן מקבץ עבודות של יעל ברתנא, שגם אוצרת מקבץ עבודות וידיאו ישראליות שנעשו בשנים האחרונות, מקבץ קולנוע נסיוני מהודו, סרטי מחול נדירים, "תולדותיה של בתיה מ.'" של קבוצת סלמנקה, וכאמור- "מות הקולנוע".

את "מות הקולנוע", באנגלית “the end of film” , היא אצרה במשותף עם קלי גורדון, אוצרת הקולנוע של מוזיאון הירשהורן בוושינגטון. את גורדון היא מכירה זמן רב, ובחרה בה בגלל חיבתה לפרוייקטים "הרפתקניים". "שתינו אהבנו את הנושא של 'The End Of Film ' בגלל שהוא שנוי במחלוקת, אקטואלי, ומתאים לחגיגות 25 השנה לפסטיבל", מספרת אוסטרובסקי. לכאורה הסרטים בתכנית, שהמוקדם שבהם נוצר ב-1957, והמאוחר ביותר ב-1999, לאו דווקא אקטואליים. אוסטרובסקי חושבת אחרת: "'מות הקולנוע' עוסק בנושא שמדברים עליו לאחרונה לא מעט- מה מבשר העתיד, האם הקיץ הקץ על הצלולויד? הפסטיבל הוא במה אידאלית לתכנית כזאת, סדרת עבודות שלא ניתן לראות במסגרת מסחרית. הסרטים שלנו בוודאי לא יניבו רווח של מליונים מקופת הכרטיסים, אבל הם ללא ספק ראויים להקרנה. לא רק שהסרטים עוסקים שנושאים שמעניינים גם היום, אלא גם סימנו נושאים שהעסיקו את היוצרים והצופים ברבות הזמן. רוב היוצרים בתכנית השפיעו על אמנים עכשוויים וטיפלו בנושאים שמעסיקים אותנו עד היום.
הסרט “A Movie”, מ- 1958, לדוגמא, מציג נקודת מבט רלוונטית מאוד על אלימות, שיש לה תוקף גם בימינו".

הקרנות "אמנות בצומת"

" GRAND UNION קלטות והקלטות נדירות" יום שישי 11.7.2008 בסינמטק 2
"יעל ברתנא 2000-2007" יום שבת 12.7.2008 16:15 בסינמטק 2
"יצירות ישראליות" יום ראשון 13.7.2008 17:30 בסינמטק 2
"מות הקולנוע" יום שלישי 15.7.2008 17:30 בסינמטק 2
אירוע הסיום של "אמנות בצומת" , הקרנת "תודותיה של בתיה מ." של קבוצת סלמנקה יום רביעי 16.7.2008 22:00 "המעבדה"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully