עוץ לי בוץ לי

במבט ראשון על התכניה של פסטיבל וורכטר, היה נדמה כאילו זו מזימה של דאוס להשתלט על העולם. דווקא הלהקה הבלגית נבחרה לנעול את הפסטיבל בן ארבעת הימים שבו מופיעים ענקים כמו ניל יאנג, אר.אי.אם, בק ורדיוהד. אחרי שדאוס אפילו לא הוזמנו לפסטיבל גלסטונברי האנגלי, הם נקמו את נקמתם בבלגיה עבור הקהל האנגלי שבא מרחוק. ההשוואה בין וורכטר לפסטיבל האנגלי היא בלתי נמנעת. המוסד הוותיק הזה חטף השנה מכה גדולה לאגו. הכרטיסים לא נמכרו כמו פעם, ההחלטה לתת לראפר ג'יי זי לנעול את הפסטיבל הרימה כמה גבות ובאופן כללי לאנשים נמאס לטבוע בבוץ האנגלי.

אבל גם בוורכטר יש בוץ וגם שם היה ג'יי זי (לא כמופע נועל) וגם הבלגים, כמו האנגלים, מוכרים אלכוהול במחירים מופקעים (שם זה לפחות ביורו, שכואב פחות מהפאונד). ובכל זאת, למה וורכטר? תנו הצצה לליינאפ הרצחני של הפסטיבל הזה ותבינו לבד, כי האמת היא שזה פשוט נדמה ששכחתם את האייפוד על במה ענקית ומישהו עבר ולחץ עליו פליי.

ג'יי זי נשכח במהרה כשניל יאנג ביצע את הקאבר ל- "A Day in the Life" של הביטלס. המיתרים בגיטרה כבר לא החזיקו מעמד ונקרעו, אחד אחרי השני. אפילו אשתו פגי, שליוותה אותו בשירה על הבמה הגניבה מבט מוזר לעבר בעלה, אבל זה לא שינה כלום. יאנג המשיך לנסר עם הגיטרה את הלילה ולהטיח אותה ברצפה. אז כן, בגיל 63 יאנג עדיין מרגש כשהוא שר בהופעה, גם אם מדובר בלהיטיו הטחונים מ- "Harvest" כש "Old Man" ו- "Heart of Gold" בראשם כמובן. הבעיה היא שברגע שיאנג לובש את החשמלית ומבצע במשך 15 דקות את הסולו של "No Hidden Path" מאלבומו האחרון אתה לא רוצה למצוא שום לב זהב. אתה רוצה לשבור אחד כזה.

באותו זמן שניל יאנג פרט על הגיטרה ונשף במפוחית, הוט צ'יפ הרעידו את הבמה השנייה, אבל זה לא כוחות.גם לא The Verve מול דאפי מארק רונסון מול ההקוקס וחוסר הסיכוי שאפילו לא ניתן לנארלס בארקלי אל מול סיגר רוס.

אם נשוב לרגע אל הפסטיבל השכן באנגליה, שכבר קבענו שהפסיד בדו-קרב, ניזכר בחרם של להקת רדיוהד על הפסטיבל הנודע, בטענה שהוא "לא אקולוגי מספיק" בוורכטר הפיקו לקחים ומעבר לכך שהשתמשו בתאורה מינימלית שהתבססה על השתקפויות בהופעה של יורק וחבריו, הם יצאו במבצע אלכוהול גאוני. 20 כוסות פלסטיק ריקות תמורת בירה סטלה צוננת. זה עבר כל כך טוב שברגע שסיימת לשתות, היה שיכור מלא בבוץ מתנפל על הכוס שבידך.

אבל גם כמויות אדירות של בירה לא הצליחו להרים את אחת מהופעות הפתיחה של הפסטיבל – הקאונטינג קרואוז – שמישהו חייב היה לאסור את כניסתה למאה ה-21. גם מאובן ניינטיז אחר, לני קרביץ, ניסה לשווא לעניין את הקהל בחומרים חדשים אבל מהר מאוד נכנע וסיפק שורה של להיטים משלושת אלבומיו הראשונים.

לעומתם אר.אי.אם שבשנים האחרונות תיפקדו על תקן קרוב המשפחה שאתה מתבייש לחשוף בפני חבריך, הוכיחו שהם עדיין גדולים מהחיים. אולי זה האלבום החדש שנתן להם כמה מכות חשמל, אולי זו עבודת הוידאו-ארט המרשימה על מסכי הענק או שבואו נודה בזה, זו פשוט הכריזמה הנשפכת ממייקל סטייפ. למרות זאת, עדיין היה מביך להשתולל דווקא ב- "Imitation of Live" מהאלבום המיותר "Reveal".

קשה להתייחס לכל אחת מעשרות ההופעות בפסטיבל ובכל זאת, מיי מורנינג ג'קט נתנו הופעה מושלמת א-לה הפליימינג ליפס מינוס התפאורה הגרנדיוזית. הרקונטרס בראשות ג'ק וויט וברנדן בנסון הפגינו ניצוצות של לד זפלין. ובק הוכיח שהוא עדיין הבחור הכי קול בסביבה כשלא התבייש לפתוח את ההופעה עם "Loser" ולעבור משם לשירים מאלבומו החדש.

רק הבייבישמבלס נאלצו לבטל את הופעתם ברגע האחרון בגלל שהחתולה של פיט דוהרטי כרעה ללדת (סיפור אמיתי. האמרגן אמר שפיט מאוד רגיש לחיות שלו). מי שניסה להחליפו בתפקיד הילד הרע היה סולן להקת ה- Hives השבדית שקרא לקהל תחת גשם שוטף: "ועכשיו הרימו את יד ימין וחזרו אחרי. אני נשבע בזאת לשמור אמונים לחברי להקת ה- Hives ולקבל אותם כאלים היחידים שלי. כלומר, אין לי בעיה שתאהבו להקות אחרות - אבל אנחנו האלים היחידים שלכם".

וזו כנראה מהות הרוקנרול. לא, לא ניכור ותסכול כפי שנטען בכל פרק בסדרה "תולדות הרוק" של הבי.בי.סי. הרוקנרול על פי פסטיבל וורכטר הוא כולו מפגן של נעורים, יהירות והתרסה. טוב, נו, וגורי חתולים.

*** הכותב לא נסע בשליחות חברה מסחרית, אלא שילם ממיטב כספו עבור הפסטיבל, ישן באוהל מוצף מים, החליק שלוש פעמים בבוץ והחמיץ את ההופעה של בלונדי באמפי-פארק ברעננה ***