תמיד יש עכשיו

קשה לחשוב על הרכב ישראלי שיצירתו מתכתבת עם העולם באופן דומה לפעילות של מינימל קומפקט. עינב שיף אמיתי

עינב שיף
11/07/2008

1. באחד משברי הראיונות שלו לתקשורת, ברי סחרוף סיפר שהוא מאד אוהב את LCD Soundsystem. זה היה בתקופת האלבום הראשון של מרפי ושות', וקשה שלא לחשוב על הקשר הישיר בין “Static Dancing” המבריק לבין “Daft Punk is Playing at My House": אלו לא רק המהלכים המוזיקליים הדומים שיש בשני השירים, אלא האסתטיקה שמציבה אותם כמהלכים על אותו ציר זמן תרבותי, כמעט כמו סיבה ותוצאה. במילים אחרות - אני מוכן להמר בהרבה מאד זוזים שבספריית הדיסקים של ג'יימס מרפי יש לפחות שלושה אלבומים של מינימל קומפקט ושהשיר האהוב עליו שלהם הוא לא “When I Go" .

2.לכן, ההישג המרכזי של מינימל קומפקט ממש לא מסתכם באלבומים המצוינים שהם הוציאו ובצמרמורת שמעיפה את אחרונת השערות בידיים, כשנבואת הזעם של בירנבך ממלאת את חלל האוויר באש. מינימל קומפקט היא ההצלחה המוזיקלית ישראלית הגדולה ביותר כיוון שחבריה לא החשיבו עצמם כמוזיקאים-ישראלים, או ים תיכוניים. הם רק מיקמו את עצמם בזמן אמת מול הדברים גדולים שהתרחשו בעולם האלטרנטיבי של תחילת-אמצע שנות השמונים, כשמיטב הלהקות ניסו להבין מה מלמל איאן קרטיס ז"ל לפני עזיבתו. לא סתם נכתב על עטיפת גרסת הדיסק של “Deadly Weapons” שסמי בירנבך הוא אחד מממשיכי דרכו; הוא היה שם עם ההרכבים הכי טובים בעולם כשצוואתו המוזיקלית הוקראה. בירנבך ישב וכתב, וסחרוף הקשיב ועיבד.

טוב לדעת (מקודם)

הסוד לשיפור חיי המין שלכם – כעת במבצע מיוחד

מוגש מטעם "גברא"

אשליה נאיבית

3. רגע לפני הצפייה במינימל 2008, התחושה היא שקיימת איזושהי אשליה בסצנה האלטרנטיבית המקומית: אשליה הגורסת כי ריבוי היוצרים וההרכבים בשפה האנגלית יביא לשחזור ההישגים של מינימל קומפקט. כאילו פתיחת שערי הטכנולוגיה תגשר על המרחקים דאז וזו רק שאלה של זמן או כסף, ואם לא הגויים כנראה עדיין אנטישמים. כאילו סצנת האינדי מעולם לא הייתה עשירה יותר בהרכבים שיכולים להיות משמעותיים בסצנה העולמית.

4. במקרה הטוב, מקורה של אשליה זו נמצא בנאיביות אפופת סמים קלים. במקרה הרע, מדובר בנרקיסיזם. קשה לחשוב על הרכב רוק ישראלי שיצירתו המוזיקלית מתכתבת עם היצירתיות והאנרגיה העולמית באופן דומה לפעילות של מינימל קומפקט. אמנם היו הקליק, שהצליחו לתרגם באופן מבריק את אופל הניו ווייב שהכה את אירופה, והפכו אותו לבטון בראש של ישראל מוכת שנות השמונים; היו גם כמובן את נושאי המגבעת, להקה מרגשת באמת שהפכה את הלב לקציצות בדיסטורשן.

מינימל התעלתה על שתיהן דווקא בפורמטים המתקדמים שלה: בעוד היא נשמעת כאילו יצאה הרגע מתוך DFA, האיחוד של הקליק לא הצליח לשחזר את האגרסיביות של דותן והגיטרה העילאית של אלי אברמוב, ונושאי המגבעת בחרו – בצדק – שלא להתמודד עם המיתוס. הקליק אף ניסתה להוציא שירים חדשים שהיו לא רעים – אך אי אפשר להגיד שהם עמדו מול הנעשה בגלובוס כשם ש"שוערי האימפריה" התכתב עם אנגליה דאז. מלבד שתי האנומליות הנ"ל - קשה לחשוב על הרכב בעל אפיל עולמי שיש לו משהו יותר מנוסטלגיה (רוקפור), הומור (שי נובלמן), שואו אדיר (מונוטוניקס) או גרוב ערבי (איזבו). כולם טובים בדרכם, אפילו מעולים, וכולם יקבלו אזכורים במגזינים נחשבים. אף אחת מהן לא תוכל להשפיע על ג'יימס מרפי של 2020.

לא נשארו קלאסיקה לאספנים

5. היו הרבה רגעים מרגשים באיחוד הקודם של מינימל קומפקט ב-2003: כשמלכה שפיגל ניסתה להילחם בעצמה, אבל הרצון היה חזק ממנה, או כשבירנבך פתח את ההופעה עם מכת התוף המצמיתה שלו, מחשמל את האולם בצליל מונוטוני מאיים. אבל מה שהפך את כל האקט להיסטורי היה ההבנה שמינימל לא נשארה קלאסיקת אספנים משנות ה-80, עבדים לסאונד שבנה אותם, או למיתוסים של הפינגווין. מינימל אז, כמו שאני מאמין שיהיו עכשיו, היו להקה עדכנית, מפוקסת, עם מוחות מוזיקליים מחודדים וחיים. שנות האור שהפרידו בינם לבין המוזיקה הישראלית דאז היו כל כך רבות, עד שהם אפילו לא היו צריכים שירים חדשים. משמח ובה בעת גם עצוב במיוחד שגם הפעם, לא ממש צפוי שינוי בגישה הזו: מינימל תמשיך להישמע רעננה, המוזיקה הישראלית אפילו לא תשים לב שניתקו לה צינור משמעותי כמו MTV 2. הרי לא ממש משדרים שם שירים של דילן, נכון?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully