וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

היי בנטורל

צחי בלטה

11.7.2008 / 18:31

צחי בלטה גאה להציג - מעצר בבירה , חלק ב'. והפעם - חקירה צולבת, דו-קרב מוחי והופעת אורח של ניר "נירו" לוי

בסוף הוא לא הדליק את הצ'קלקה. "לפחות תפסתם את הפורץ?" שאלתי מבלי לנסות אפילו להסתיר את הבוז והמשטמה בעיני. "לא" הוא ענה מהר מדי, והציץ בי דרך המראה. היה נדמה לי שהצלחתי לראות כרסומה של חרטה בפנים העציות של השוטר דמוי הניר (נירו) לוי האמיץ. “אל תדאג בנוגע לחזרה" הוא פתאום אמר, מנמיך את הקשר המשטרתי שאני חייב להודות היה די דומם ביחס לעיר הקטית כעיר הבירה שלנו. “אנחנו נחזיר אותך ישר למקום אחרי החקירה, עלינו." המהמתי שיעול בתודה והחלפתי מבטים עם השוטרת לידי. היא החזירה חיוך של 'אתה רואה גם לנו יש לב' שקצת חירמן אותי, אני חייב להגיד. משהו בעור הפנים המתוח שלה וערמת תלתלי חופני שקפצצה על המדים הכחולים בא לי טוב. מת על תימניות, מה לעשות. איזי צחי, קודם נוריד את התיק הזה מהראש, אחר כך נראה מה נעשה עם גברת שוטרת. היטבתי את תנוחת ישיבתי על הכסא ולאחר רבע שעה של נסיעה שאכן בסופה, כמה מפתיע, פנינו שמאלה. ירדנו לחניון של מה שנראה כמו בית קברות לקניון שלא צלח. תחנת משטרה. עוד תחנת משטרה.

אומרים שאם ראית אחת ראית את כולן. רהיטים חסרי חן, פרצופי קבלה חסרי חיים, הריח הליזולי הזה של צרות באוויר. וניירות. יותר מדי ולא מהסוג שסיבכו אותי בעניין הזה מלכתחילה. אנשים בדרגות שונות של הסתבכות עם החוק, מי באזיקים ומי בליווי צמוד גם כשהוא נכנס לשירותים. לי נתנו קפה. שחור. חיכיתי בחדר יחד עם השוטרת. אין מה לומר, הרגשתי מסוכן. לאחר שעבר מספיק זמן כדי לפרוט את התחושה למרכיביה, נכנס לחדר קצין חוקר מנומנם ומאחוריו פניו המרוצות של אותו דמוי ניר (נירו) לוי. "בלטה?” שאל החוקר ולא חיכה לתשובה וסימן לי עם היד לבוא איתו. הנירו עדיין נשרך מאחוריו, מחזיק בידו את הראייה המפלילה. ואז ראיתי אותו שוב, את ידידי ורעי הטוב. מונח לו בפינה השמאלית התחתונה של שקית ראיות מניילון עבה, המקופלת לשניים ובגודל של דף פוליו. "מה, בשביל זה בן שימחון?” הוא לקח את השקית וקרב אותה לעיניו, מכווץ את גבותיו הדקיקות והבהירות "אין לכם מה לעשות, הא? זהו, נגמרו הערבים בעיר הזאת?” חייכתי. ידעתי שיש כאן עם מי לדבר. “מודה מודה, תפסתם את פאבלו אסקובר, אני מוכן לדבר על הכל, מה אתם מציעים?” נירו, בן שימחון כמו שהתג השמי שלו הראה, עוד ניסה לתרץ את זה שמדובר בחומר מסוכן מסוג חשיש אותו החוקר עדיין ניסה לאתר בשקית. “רגע, רגע" אמרתי, מתקרב קצת לכיוון השוטרת, “אם כל הקייס שלכם עומד על כך שהחומר הזה הוא באמת חשיש, אז תרשמו כבר עכשיו זכאי מחוסר הוכחות. אין מצב, ואני אומר את זה בבטחון מלא, שהדבר החום והמצחין הזה הוא חשיש. ואני אשמח לשמוע על תוצאות בדיקות המעבדה שלכם כדי לגלות סוף סוף מה באמת נסראללה זורק עלינו".

כמו משחק פוקר טוב

נכנסנו לחדר חקירות. שולחן עמוס בתיקים, מחשב מאובק, כמה תמונות על הקיר, אחת של נשיא המדינה דאז משה קצב, לוח שנה ותחושה מגרדת של הררי אבק שנמצאים בחדר כדי להגביר תחושת אי נעימות. בחדר לידי, כפות באזיקים, היה עמית נוסף לחקירה. רק שלו התנהלה בבליל ערבית עם עברית ובדציבלים גבוהים. כשהחוקר הבחין בי נועץ מבט הוא סגר באבחה את החלון בינינו, אילו זה שלי נכנס מפהק לחדר. התרווחתי בכיסא.

יש משהו מרגש בסיטואציה הזאת. כמו משחק פוקר טוב, כשהקופה כבר כורעת מרוב שחקנים שנשרו ונותרים רק שניים - אתה והוא. כשאתם שווים מתחיל להיות מעניין. כמו כל דבר בחיים האלה, אמת היא הבסיס הטוב ביותר לצאת ממנו. אתה כאן בגלל סיבה, קטנה ככל שתהיה, אבל כנראה שמישהו (סליחה על הביטוי) חושב שהיא מספיק גדולה כדי לשים אותך בחדר אחד עם קצין, בעיר אחרת, ולענות על שאלות ששניכם יודעים ומשוכנעים, לא מהיום, שהן בזבוז זמן וכסף משווע. אמת תקבע את הכל. את הדינמיקה ביניכם, כמה רחוק ילך החוקר בשאלות שלו וכמה זמן ואיך תישאר אתה במעוז צורו. דרך אגב, אין מי שמת להיפטר ממך יותר מהחוקר עצמו. הוא רק רוצה לחזור לענייניו. אז אמת. כי אמת יוצרת אמון. ואמון הוא משהו שצריך לשאוף אליו בחקירה. תאמין במה שאתה אומר. תבחר כמובן מה להגיד, אבל תאמין בו. ואם יוצאים מגרעין של אמת, אזי הפיתוחים הבדיוניים שלו, כפי שכל תסריטאי ישמח להראות לכם, נשמעים פתאום הגיוניים. כל עוד לא מפריזים כמובן, ולא נותנים לקורטוב האמון שהחוקר יראה לכם (והוא יראה לכם, הם הרי רגילים לשקרים) לעלות לכם לראש. אל תזלזל לשנייה בשוטר מולך. רגוע ואמיתי. "אין להם כלום עלי" אמרתי לעצמי לאחר שהובהר לי כי אני נמצא בחקירה רשמית ובעוון אחזקת חומר מסוכן מסוג חשיש. יאללה לעסק.

תיארתי בפניו את השתלשלות האירועים עם הדגשה יתרה על כך שכן, אני זה שהוציא את זה מהכיס והראה לשוטר כמחווה של רצון טוב וכמובן לצבור נקודות אמינות אצלו, שהרי אינני מסתיר כלום. הכמות הזערורית עמדה לטובתי והעובדה שלא תפסו אצלי חצי טולה או אחת שלמה, רק השלימה את מה שעמדתי לומר בחמש דקות הקרובות, עת נכנסה הבדיה לעניין. “אז מאיפה יש לך את זה?”. שאלה אלמנטרית ווטסון ידידי.

פרצופה של המדינה

"תראה", אמרתי לו, רוכן קצת בגופי לכיוונו כדי להדגיש אינטימיות, "אתם פיספסתם אותי בעשר שנים. אני כבר מחוץ לעסק, נראה לך שבגילי (הוא הציץ במסך המחשב) אין לי מה לעשות כל היום רק לשבת ולעשן? אני בנאדם עובד, לפחות בשלוש עבודות, אחת מהן, שהביאה אותי לכאן, היא הרצאה בפני תורמים יהודים עשירים מאמריקה, שמשלמים לכולנו את המשכורות. דילרים שאני מכיר כבר מוציאים את הילדים שלהם מכיתה א'. אני לא מחזיק בבית כלום, אם יש - יש, אם אין - אין. ואם מה שמסתובב היום ברחוב עדיף שאין. אפילו סיגריות אני לא מעשן, אז את החרא הזה? הוא חייך. וזה? מאיפה יש לך את זה, הוא התעקש. לא פראייר. נשענתי לאחור, מחייך. "אתה יודע איך זה, אנשים באים, אנשים משאירים, אנשים מאבדים, אנשים מוצאים. נראה לך שהייתי משלם כסף על כזה?" הצבעתי על החתיכונת המבוישת שנחה לה בין קפלי השקית העצומה. כמובן שגיליון הרשעות נקי יכול לעזור. ואני לאורך כל שנות הסמים הארוכות שלי הקפדתי לשמור על כזה כמו תיירת ששומרת על התחת שלה בביקור במדינת פאנג'ב. "וזה ספציפי?" הוא לא ויתר. "זה ספציפי" אמרתי בחיוך רחב, "אם אתה מאלץ אותי להיזכר, אז כנראה מצאתי אותו ברחוב. אתה יודע איך זה תל אביב, כולם מעשנים וסטלנים לא בדיוק שומרים על הדברים שלהם" הוא הקליד את התשובה. ממשיך לשחק, אני אוהב את זה.

זה המשיך עוד כמה דקות ארוכות, הוא קצת הקשה, ראיתי אותו חושב, ואז מסיים להקליד את מה שאמרתי, קורא את זה, מדפיס ונותן לי לחתום על הרישום והתיק הפלילי שנפתח לי, דבר שקצת תפס אותי בהפתעה אני חייב לומר. שוטרים כשהם חביבים, משתפי פעולה וכאילו בעדך הם הכי מסוכנים. נפלתי בפח הכי בנאלי, אבל כמו בפוקר טוב, אתה יודע מה אתה מקריב בסיבוב הזה מסך כל נכסיך. לכל משחק טוב יש גם את הסוף. אנשים נוטים לשכוח את זה כשזה מגיע לסיבובים אותם אתה גומר כשידך על התחתונה. הרי הם בקלות יכלו להחזיר אותי לניידת ולנירו הזה הייתה באמת סיבה לחייך חמש דקות אחרי שהייתי פותח את דלת דירתי. שלוש בעצם. כשריחו ואז מראהו של צמח הנח לו כעטלף ירוק מהופך לייבוש ובין ענפיו ובתוכו כמות דביקה ואיכותית, שיהיה לי מאד קשה ואולי אפילו תסבך אותי יותר לתרץ כשימוש עצמי. אז מבחינתי זה נגמר טוב, רק מאיפה הביא עלי את התיק הזה, מאיפה? בעודי חותם שאלתי אותו, כבדרך אגב, מה יהיה והוא אמר משהו כמו "זה נוהל ושאין מה לעשות כי הביאו אותי לכאן וזה כנראה ייסגר מחוסר עניין לציבור" ודברים כאלו. מחשבות עגומות על ניקוי אסלות בבית האבות ליוצאי בולגריה בראשון החלו לעלות לי בראש. חוסר עניין לציבור עלאק, כבר יכולתי לראות איזה פקיד רשויות טרי מחליט להראות שהמשרד שלו עובד ושופט משועמם גוזר עלי עבודות שירות. המערכת יכולה לעבוד בצורה מפחידה למדי ברגע שהיא מחליטה. ואז הושיט את ידו ללחיצה. ראיתי בזה סוג של ריספקט. "בן שימחון ייקח אותך חזרה למקום, בהצלחה שמה ותייצג אותנו טוב, הא?” "אותנו?” שאלתי בפליאה. "את המדינה” הוא אמר, מצביע לי על התמונה של קצב שהייתה תלויה על הקיר. כן, הא, אמרתי לו "פרצופה של המדינה ממש".

זה היה בדיוק לפני שנה ובדומה למשה קצב, גם אני עדיין מתהלך חופשי, מחייך ומבסוט מהחיים, מתכנן את המהלך הבא שלי. ההבדל הוא שאני מנסה להפסיק.

*צחי בלטה הינו שם בדוי, השם המלא שמור במערכת

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully