יש מין פרדוקס ביחס שבין התנהלותה של איזבו, למסר המוזיקלי המוקרן משני אלבומיה: בעוד שכלהקה מדובר באנשים שהביאו את המונח "לקחת את הזמן" למחוזות מגוחכים, אפילו במושגים של מוזיקה ישראלית, השירים של איזבו מתעקשים על הסיפוק המהיר, הלהיט המרקיד ממנו נותרים אדים ושברי זיכרונות של לילה שמח, אך אף פעם לא חוויה שלמה. אולי בניגוד הזה טמון המעצור שמנע גם מ-"Fun Makers", אלבום הבכורה שניצח את המשיח בהתערבות על מי ייצא ראשון לעולם, וגם מ-"Super Light", החדש, להיות אלבומים חשובים; אם רן שם-טוב וחבורתו בוחרים בטיקט של ה"פאן מייקרס", או בתוארם החדש "ציידי השווארמה", אלבומיהם, ולא רק התנהלותם, נעדרים תחושת רציפות ושמירה על איכות עקבית באורך מלא. ישנם מקצבים אינטליגנטיים וסוחפים, כאלו הטובעים עמוק בצליל הרן שם טובי הכה מזוהה ומחוברים בחוט חשמל חשוף לטקסטים ההדוניסטים, אך הם במיעוט ביחס לשאר השירים באלבום.
"Slow Disco", הסינגל הראשון מתוך האלבום, למשל, הוא בצד של הטובים: ריף קליט בריח חריף, סאונד התופים הקבוע וטקסט הזוי על היותו של רן שם-טוב מלך הדיסקו הבלתי מעורער של הלבנט. לעומתו, יש את "Boom Boom Boom", יציאה מיותרת אפילו יותר מלהיט הקיץ הנשכח של הוונגאבויז. לצד שיר גראז'-פסיכדליה נפלא כמו "Blind", שבו שם-טוב בורח מאווירת גז הצחוק של איזבו לטקסט יפה, שמקביל בין מוזרות לעיוורון, איזבו מרגישה מחויבת לחזור לשטיחון מוזיקלי נוסח "Top of the Line", שמוכיח שאיזבו לא הבינה שלטוויסט המוזיקה ערבית, כמו לבדיחות של שלום אסייאג על ערסים, יש תאריך פקיעה. כמו ב"פאן מייקרס", גם כאן אגף הפילרים מלא עד אפס מקום, אלא שבניגוד אליו אין כאן להיט אחד ברמה של "Morning Hero" או פיצוץ אנרגטי כמו "Dream On".
גיבורי הבוקר שאחרי
מעבר ליחס החלוקה הלא טוב בין שירים מעולים לשירים לא טובים או סתמיים, משהו במעטפת של "סופר לייט" צורם ומפריע לתופעה הייחודית הזו, וחובה להכיר בכך שמדובר בלהקה ישראלית לא רגילה בעליל: התחושה היא שבחמש השנים שעברו בין שני האלבומים, רן שם-טוב וחבורתו (שירי הדר, יונתן לוי וניר מנצור) שמעו את אותו השיר שוב ושוב (ואכן, זכורים לי חלק לא קטן מהשירים מהופעות של הלהקה לפני 3 וארבע שנים, שכעת נשמעים מעט ממוחזרים). שוב, אותו סיפוק מהיר מלהיטים מעוכלים היטב הופך אותם פתאום לעייפים, חסרי המשכיות או זיכרון. לכן, לא סתם הופעותיה של איזבו, חוויה משעשעת ויופי של דרך להעביר ערב, הן קאלט רחב יותר מאלבומיה: החוויה המרוכזת, האנרגטית והערוכה היא בדיוק המוצר עבורו אתה משלם ואותו תוכל לצרוך שוב בפעם הבאה, באופן שונה לחלוטין.
אלבומיה של איזבו, מצד שני, לעולם לא יתהדרו בתואר השחוק "גדלים עם הזמן", מכיוון שהם באים מתוך המיידי ואפילו הרגעי, וכלל לא נולדו מתוך הצורך לספק חוויה מתמשכת. חשוב לציין שהסיבה אינה נעוצה בצליל האחיד והייחודי להפליא של שם-טוב, שהפקותיו המוזיקליות עקביות ביחס הפוך לחלוטין לקיום של איזבו :להקות מבריקות בהרבה ממנה נכנסו לפנתיאון הרוק'נ'רול כשהן נושאות על גבן את אותם ארבעה אקורדים; הבעיה היא אינה שעמום מאותו צליל, כיוון ששיר כמו "Blind" מראה אילו נפלאות אפשר להפיק מהתעמקות כנה ביצירה שלך. הבעיה היא שאיזבו מגיעים לשיאים עם הסאונד המזוהה עמם לעיתים רחוקות מדי ועד שזה קורה, העולם רץ מהר הרבה יותר מהאצבע על כפתור ההקלטה של רן שם-טוב.
קצת קשה להיות זה שלא טובע מגל ההשתפכויות סביב איזבו, כיוון שמדובר בלהקה שכפרה בעיקר והחליטה להוציא את הרוק הישראלי מהמדבר ומדורות הצופים למקום רטוב וסקסי בהרבה, תוך כדי שהם לא מתביישים במורשת המקומית: האסקפיזם הלא מתנשא של שם טוב מגיע ישירות מהגלשן של דני סנדרסון (שהחיבור בינו לבין שם טוב העיר את הראשון בכאפה ביד פתוחה) וכך גם האפיל הגלובלי של איזבו הולם ובעל פוטנציאל. אלא שבדומה לאלבום הבכורה של העברית, דווקא הרצון העצום שהאצבע המשולשת של איזבו בפני היובש של הרוק הישראלי תביא למהפכה, היא זו שהופכת את האדישות בפני "סופר לייט" לסוג של אכזבה. דווקא כי איזבו מכניסים טעם לשעטנז המשעמם בדרך כלל של המוזיקה הישראלית באנגלית, יש לצפות מהם להרבה יותר ממנת שווארמה כה צמחונית. דווקא כי חשוב להיות בעדם, יש לצפות למרלבורו אדום שישרוף את הגרון ויפרק את הרגליים ולא ל"סופר לייט".
איזבו, "Super Light" (לייבל'ה)