פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רואה ואינו נרעה: פסטיבל ירושלים

      הדיכאון של צ'ארלי קאופמן ואריל מוריס, הדלות של "מונגול" והסתמיות של "וול E". ישי קיצ'לס קפץ לסיבוב בפסטיבל ירושלים

      אז קפצתי ראש אל תוך פסטיבל הקולנוע של ירושלים, ואת הספתח עשיתי עם "סינקדוכה, ניו יורק", סרטו הראשון של התסריטאי המבריק והמקורי צ'רלי קאופמן ("להיות ג'ון מלקוביץ'", "שמש נצחית") כבמאי.

      הרעיון שבבסיס הסרט לא שונה בהרבה מזה שעמד בבסיסו של "קח את זה כמו גבר", הקומדיה הרומנטית האחרונה (והמצחיקה לפרקים) שירדה מפס היצור של ג'אד אפאטו: גבר נמושתי מתבאס מכך שהאישה שלו נוטשת אותו לאנחות, ומתחיל תהליך החלמה ארוך ומעמיק שבסופו הוא מצליח להגשים את עצמו מבחינה אמנותית.

      כאן, פחות או יותר, נגמרים קווי הדמיון. בניגוד לפיטר, הגיבור של "קח את זה", קיידן (פיליפ סימור הופמן האדיר), הגיבור של "סינקדוכה" הוא מחזאי שרוצה לעשות אמנות נטולת פשרות, כזאת שמסתכלת לאמת בלבן של העין, ולא מוזיקאי שחולם להעלות אופרת רוק על דרקולה (בכיכובן של חבובות). כמו כן, בניגוד לפיטר, שמתאושש מעזיבתה של שרה מרשל הזונה בזרועותיה של מילה קוניס הלבבית, קיידן, שמתאושש מעזיבתה של קתרין קינר, לא ממש מצליח לנווט את עצמו לכיוון זרועותיה של הייזל (סמנתה מורטון), הקופאית החמודה שדווקא מעוניינת מאוד לנחם אותו. כמו כן, בניגוד ל"קח את זה" המצחיק למדי, "סינקדוכה" מדכא מוות. מ-ו-ו-ת. למרות שגם בו יש לא מעט רגעים מצחיקים מאוד.

      הנושאים ה"גדולים", שהעסיקו את קאופמן בסרטים שכתב - חוסר ביטחון, הפחד מפני המוות, תאריך התפוגה הבלתי נמנע של כל אהבה רומנטית, שאלות בנוגע לזהות, המקום החמים ששמור בלב לזיכרונות הילדות שלנו - נוכחים כאן כולם, וגם הגישה הרעננה והייחודית שהפכה אותו לאחד הקולות המעניינים ביותר כיום בולטת פה (בעיקר באופן המבלבל והמרתק שבו התסריט מטפל בממד הזמן), אבל הפעם קאופמן הולך עוד יותר רחוק מבדרך כלל. כפי שאולי הבנתם מהביקורות שיצאו מפסטיבל קאן, זהו הסרט הכי פחות נגיש שלו, וכנראה גם סרטו האישי ביותר. במילים אחרות, אם אתם מחפשים משהו קונבנציונלי, אין לכם מה לחפש כאן.

      התסריט מלא פיתולים, פרטים, הפתעות והברקות; הליהוק מושלם - החל בהופמן בתפקיד הראשי, המשך בנשים בחייו (קינר, מורטון ומישל ויליאמס, שבניגוד לכל הסיכויים הולכת ובונה לעצמה מעמד מכובד של שחקנית אופי), וכלה בתפקידים הקטנים יותר (הופ דיוויס מעולה בתור תרפיסטית וג'ניפר ג'ייסון לי מעולה לא פחות כמאהבת של קינר); וגם אם אתם לא מספיקים לקלוט את הכל (ובשלב מסוים מתחיל להיות קצת קשה לעקוב), או להבין מדוע הבית של הייזל בוער תמיד, זה לא באמת משנה, כי המסר ברור: כל יום שעובר מקרב אותנו אל המוות, והעובדה שאנחנו חושבים על כך כל הזמן לא באמת תמנע מזה לקרות. ונוסף לכך, בהנחה שאינכם ילדים, הרגעים המאושרים ביותר בחייכם כבר נמצאים מאחוריכם. אלה אמנם אמיתות פשוטות ודי בנאליות, אך זה לא הופך אותן לחותכות ומדכדכות פחות.

      בכמה מקומות נכתב שעל הסרט שורה רוחו של פליני. איני מסכים עם האבחנה הזאת. ב-"סינקדוכה, ניו יורק" אין שום זכר לקרקס ואין שום מקום לאופטימיות. לעומת זאת, אם הנוירוטיות ההיפוכונדרית הניהיליסטית-פסימית הניו יורקית של וודי אלן היתה מתמזגת עם הפרוורטיות האינטלקטואלית האירופית של נבוקוב, ומפתחת התמכרות קשה לגראס, נראה לי שזה מה שהיה יוצא. פחות או יותר, כמובן. "צ'רלי רוצה שתחוו את הסרט הזה כמו שאתם חווים יצירה מוזיקלית", אמר לפני ההקרנה אנתוני ברגמן, ממפיקי הסרט. "הוא רוצה שתיתנו לסרט לשטוף אתכם, ושלא תשאלו למה כל תו נמצא איפה שהוא נמצא". אם תשאלו אותי, מדובר באחלה טיפ. לא כל תו ב"סינקדוכה, ניו יורק" מדויק. חלק מהתווים מזייפים. חלק מהתווים מתסכלים. אפשר גם לטעון שלא מעט מהתווים מיותרים. אבל כולם יחד יוצרים חוויית צפייה כדאית ביותר, שתעסיק אתכם זמן רב לאחר שיעלו האורות - וסביר להניח שגם זמן רב לאחר שיסתיים הפסטיבל.

      * "סינקדוכה, ניו יורק" יוקרן שוב ב-19.7 (סינמטק 1, 19:30), ובניגוד לכתוב בתוכנייה, הוא אינו מלווה בתרגום לעברית.

      לפחות הצילום יפה

      "מונגול", שמגולל את סיפור עלייתו לגדולה של המצביא האגדי ג'ינגיס חאן, הוא מסוג הסרטים שכשיוצאים מהם, כל מה שאפשר לומר זה, "טוב, לפחות הצילום היה יפה". אמנם האריזה הוליוודית (תעיד על כך המועמדות לאוסקר הזר) והשאיפות ללא ספק אפיות וגרנדיוזיות (תעיד על כך בחירת הנושא), אך מה לעשות שהתקציב של הסרט הקזחי/רוסי הזה מתקשה להשתוות לשכרה החודשי של נערת תסריט באפוס הוליוודי ממוצע. סרגיי בודרוב הוותיק, שביים והשתתף בכתיבת התסריט, אמנם עושה כמיטב יכולתו כדי לייצר ספקטקל שיסחף את הצופה, אך חסרים לו בערך מאה מיליון דולר וכמה אלפי ניצבים.

      ההתחלה - שמלווה את חאן בן התשע ואת אביו, שיוצאים למצוא לזאטוט כלה - דווקא מבטיחה, והנופים של מונגוליה וקזחסטן, כאמור, מהממים ביופיים, אך בשלב מסוים, והשלב הזה מגיע די מוקדם, הצופה צמא הדם לא יתקשה להבחין שיש כאן יותר מדי סצינות שבהן נראים לוחמים מונגולים רוכבים על סוסים מצד אחד של המסך אל הצד השני ופחות מדי סצינות שבהן אותם לוחמים מונגולים מגיעים ליעדם ועושים משהו מעניין. הורגים אחד את השני, לדוגמה.

      בסופו של דבר, "מונגול", שאמור להיות חלק הראשון בטרילוגיה שתעקוב אחר מסעות הכיבוש הנועזים של המצביא האגדי, הוא סרט הרבה יותר מרהיב ממלהיב. וגם הקרב הגדול והלא ממש מספק שאליו מתנקזת העלילה, ושבו סוף-סוף מפנק אותנו בודרוב ב-"money shot" סמי-מכובד, שמכיל מסה די רצינית של לוחמים, לא מצליח לשנות את העובדה הזאת. טוב, נו, לפחות הצילום יפה.

      "מונגול" יוקרן שוב ב-15.7 (לב סמדר, 21:00)

      אצלנו זה לא היה קורה

      אחרי "מונגול" הגיע תורו של "שגרה מבצעית" של ארול מוריס ("ערפל המלחמה") - סרט תיעודי מדכא ומטריד ששופך מעט אור על סוגיה שרבים היו מעדיפים להותיר בצל. מקובל לכנות סרטים מסוג זה בתואר "חשוב", אך בצאתי ממנו לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם באמת הייתי זקוק לצפות בו ולהיזכר באמצעותו עד כמה העולם הוא מקום דפוק ומחורבן. התשובה שנתתי לעצמי אחרי שהתאוששתי היתה חיובית. כי למרות שאף פעם לא באמת מתחשק לבנאדם מאוזן בנפשו להיכנס לאולם ולראות סרט שהוא יודע שיחרב לו את מצב הרוח ויחזיר אותו אל העולם מהורהר, מעורער ומלא ספק, לפעמים הדבר הכרחי. וזאת ככל הנראה אחת הפעמים האלה. במיוחד אם אתם בסביבות גיל הגיוס.

      הסרט חוקר את החיילים שמככבים בתמונות ההתעללות המזעזעות שיצאו ממתקן הכליאה של הצבא האמריקאי באבו גרייב שבעירק. מוריס מכוון את מצלמותיו אל רוב החפ"שים (ביניהם שלוש נשים צעירות) שהיו מעורבים באירועים המדוברים ומאפשר להם לספר את הסיפור במילים שלהם. בין ראש מדבר אחד למשנהו משולבות התמונות הידועות לשמצה, ואם לא די בכך, מוריס גם יוצר לא מעט המחשות ויזואליות קשות לצפייה, שנחרטות בתודעת הצופה.

      התוצאה מדכאת ומטרידה משום שבסופו של דבר, "שגרה מבצעית" מצייר תמונה עגומה מאוד - תמונה עגומה בהרבה מזו שמתקבלת מתמונות ההתעללות. נראה שהטעות של החיילים שהואשמו אינה נעוצה במעשים האכזריים והלא אנושיים שעשו, כי אם בעובדה שהם היו מטומטמים מספיק כדי לתעד את עצמם עושים את הדברים האלה. כמו כן, נראה שלהוציא אחד או שניים, מדובר באנשים שהם בסך הכל נורמליים. במילים אחרות, על פניו, לא נראה שמדובר במפלצות סדיסטיות (למרות שהיה יכול להיות נוח יותר לגלות שכן). כמו כן, ברור לגמרי שהצבא האמריקאי עשה מהם שעירים לעזאזל. כי בכל זאת, מישהו נתן להם פקודות וגרם להם להבין שהמעשים שלהם מקובלים (וחלק גדול מהמעשים המתועדים אכן מקובלים על הצבא ומתויגים תחת הסעיף "שגרה מבצעית"). והמישהו הזה בכלל לא הועמד על דוכן האשמים.

      אם זה מנחם אתכם, לגמרי ברור שאצלנו דבר מסוג זה לא יכול לקרות. כי בניגוד לחיילים האמריקאים, הבחורים הטובים שלנו לא מטומטמים עד כדי כך שיצלמו את עצמם בשעת מעשה. בכל זאת, שנים של ניסיון.

      "שגרה מבצעית" יוקרן שוב ב-16.7 (סינמטק 1, 22:00) וב-18.7 (סינמטק 1, 16:45)

      וול מארט

      כדי לצאת מהדיכאון אליו שקעתי, נטשתי את הסינמטק והלכתי להקרנת ערב של "וול E", שפתח את הפסטיבל. בטוח יעזור, נכון? אז זהו, שלא. כלומר, סרט נחמד והכל, וקשה לומר שסבלתי, אבל איפה זה ואיפה הרגש של "רטטוי"? איפה זה ואיפה הכיף של "משפחת סופר על"?

      אי שם בעתיד העגום, רובוט קטן וחמוד מנקה את האשפה שמכסה את כדור הארץ. בשלב מסוים צצה בסביבה רובוטית קטנה וחמודה. הוא מתאהב בה, וזה נורא חמוד. מפה לשם, בלי לקלקל לכם את ההפתעה, הם מצילים את העולם.

      דקות הפתיחה, שמזכירות קצת את "אני אגדה" עם ויל סמית ומתנהלות כמעט ללא מילים, דווקא הצליחו למשוך אותי פנימה וליצור בלבי ציפיות מסוימות. אך מלבד הריקוד המרגש של הרובוט והרובוטית בחלל, לא מצאתי ב"וול E" שום דבר שבאמת הצליח לפעור את אישוני. בנוסף, כל החצי השני של הסרט - שמתנהל על ספינת חלל גדולת ממדים - די חוזר על עצמו, ויותר ממזכיר את הסצנות בהן R2-D2 ו-C-3P0 מתרוצצים על "כוכב המוות" ב"מלחמת הכוכבים" הראשון (רק שכאן זה פחות כיף). ביקורת חריפה כלפי תרבות הצריכה? שנינות? תחכום? נו, באמת. אפילו המסרים של "ספיד רייסר" היו נועזים יותר.

      היה עדיף אם "פרסטו", הסרט הקצר המבריק שהוקרן כמתאבן, היה ארוך יותר. חמש הדקות שלו הצליחו לשפר לי את מצב הרוח הרבה יותר מתשעים ומשהו הדקות של זה שבא אחריו.