"בלוז לחופש הגדול" הוא סרט שביים רנן שור (וכתב דורון נשר) ב-1987, ועוסק במעברם של צעירים וצעירות מהתיכון לצבא בקיץ 1970, רגע לפני פריצתה של מלחמת ההתשה. הסרט המצוין הוקרן בעשרות פסטיבלים בינלאומיים וזכה לתשבחות, ולא בכדי, כמעט הכל בו היה מושלם. כמעט, כי לקראת סיומו השתרבבה לרקע של אחת הסצנות מכונית סובארו, מהדגמים שיצאו בשנות ה-80 המוקדמות. זה לא מנע ממנו לזכות בפרסים, אבל כן הטיל עליו כתם דק מצד מתי המעט שהבחינו ברכב המודרני המבצבץ לו, כמה שנים טובות לפני שעלה על פס הייצור.
אלא שטעות ויזואלית או ווקאלית אחת היא זניחה, כמעט לא מורגשת ואפילו נסלחת. כשרצועה שלמה בסרט מקורה בטעות עקבית, יש להניח שהאחראי לה עשה אותה במודע. המסקנה המתבקשת היא של זלזול באינטליגנציה ו/או בזיכרון של הצופה. וזה בדיוק מה שקורה ב-"איים אבודים". כסרט "איים אבודים" פשוט נפלא. הוא דרמטי, מצחיק, עצוב ומרגש, המשחק טוב והדמויות יוצרות אמפתיה והזדהות. הבעיה של הסרט היא בפסקול שלו, שמטיל עליו עננה כבדה של חוסר אמינות ומציק במשך 90 דקות ההקרנה לאוזן.
פרק הזמן של "איים אבודים" תחום ומוגדר על ידי הבמאי רשף לוי: מאמצע 1980 עד סוף 1982. לוי יוצר רצף של אירועים היסטוריים כדי לקבע את התודעה על השתלשלות כרונולוגית מדויקת ומסומנת היטב. אלא שלפחות שלושה משירי הפסקול של הסרט חורגים בגדול מגבולות הזמן הזה, ויותר מכך לא כמוזיקת רקע, אלא עם קשר ישיר לעלילה. במסיבת פורים של 1981 מפזזים ארז, עופר, נטע וסבתא על רחבת הריקודים לצלילי "Big in Japan" של אלפאוויל. לאחר מכן רוקדים נטע ועופר סלואו צמוד כשבוני טיילר מחרמנת אותם עם "Total Eclipse of the Heart", וגם "Moonlight Shadow" של מייק אולדפילד ומגי ריילי מנוגן ברקע בהמשך. אלפאוויל הוציאו את הלהיט שלהם ב-1984, השניים האחרים יצאו שנה מוקדם יותר. 1981? ממש לא, נסו אצל קים וויילד, מאדנס או חלב ודבש.
להבדיל מ"אסקימו לימון"
"אם הגיבור שלי מקבל גלויה מוונציה, אני חייב לדעת הכל על ונציה", אמר פעם הסופר יעקב שבתאי. הדיוק בכל הפרטים קשה בכל סרט, ובמיוחד בסרטים תקופתיים, שבהם יש צורך בשחזור נפרד של מבנים, כלי רכב, תפאורה ולבוש. על כל אלה הקפידו בהפקה כמעט עד תום, ונכשלו דווקא בחלק הפשוט מכל הרכבת הפסקול. 1981 לא הייתה שנה פשוטה מבחינה מוזיקלית, משום שהייתה תקופת כלאיים בין קדחת הדיסקו לשיגעון הניו וייב, מעבר שהושלם רק באמצע העשור. ובכל זאת, תחקיר לא מאומץ מדי היה מגלה ליוצרי הסרט שהיו לא מעט שירים פופולאריים בשנה הזו, מעבר ל-"Don't You Want Me" של הליגה האנושית שגם הוא נטל חלק בסרט (רשימה חלקית ביותר: "Do, Do, Do, Da, Da, Da" של פוליס, "In the Air Tonight" של פיל קולינס ו-"סופר טרופר" של אבבא).
הפיתרון היה פשוט והאצבע על ההדק הייתה קלה: פשוט לירות הכל מהכל; מה שיותר מוכר ומתקשר קונוטטיבית אל האייטיז, ברוך הבא. אלא שמה שהספיק לסרטי "אסקימו לימון" ו"אלכס חולה אהבה", שלא הגדירו את עצמם במרחב מדויק של זמן, אלא שייטו על הרוח וההווי של הפיפטיז ושלפו מכל הבא ליד, לא מספיק ל"איים אבודים", שמחויב לכל אורך הסרט לגלות לויאליות לפרק הזמן שבו הוא נמצא. נוסטלגיה מעצם הגדרתה היא שקרית ונוטה לגוזמאות והפלגות בדמיון, אבל ברגע שהיא ויזואלית ו-ווקאלית אין בה מקום לטעויות. הבעיה היא שב"איים אבודים" מציפים אותנו במוזיקה תקופתית שאין שום מחשבה מאחוריה, העיקר להלעיט אותנו בעוד להיט ולעזאזל הסינכרוניזציה.
גם פולמן פידח
שנות ה-80 קיבלו לאחרונה חותמת של נוסטלגיה בקולנוע הישראלי, וכבר הספיקו להדליק לנו אור אדום באשר לאמינות או אפילו הרצון להצטייר כאמינים מבחינה מוזיקלית. כך, למשל, תוכלו למצוא פאלטה גם ב-"ואלס עם באשיר", שבו מנוגן ברקע "This is Not a Love Song" של .Public Image Limited, שיר יצא רק ב-1983, חודשים ספורים לאחר הטבח בסברה בשתילה, שאירע בספטמבר 1982 ושסביבו נסבה העלילה. לא ברור אם יש פה סתם חוסר מחשבה, או זלזול בוטה, מה שבטוח הוא שבסרט האייטיז הבא, היועצים המוזיקליים (ככה זה נקרא היום) יצטרכו להתאמץ הרבה יותר. זו לא קטנוניות, זו באמת ובתמים פגיעה באיכות הצפייה.
* ממשרד יחסי הציבור של "איים אבודים" נמסר כי הסרט הוא יצירת אמנות ולא סרט היסטוריה.ליוצר שמור החופש האומנותי, בין השאר בבחירות השירים