"וול-E", הסרט המונפש החדש של פיקסאר, הוא יצירת מופת. זהו, אמרתי את זה, עכשיו אלה מכם שרוצים לגרום לי לשבת על גזר יכולים לנסות ולתפוס אותי, ואלה שרוצים לקרוא רק את סוף הכתבה בשביל להתאים את טון הטוקבקים שלהם לא צריכים אפילו לגלול למטה.
למרות שלא משלמים לי על פי כמות מלים, וחבל שכך, במקרה של "וול-E" הייתי מעדיף להגיד כמה שפחות על העלילה והכביכול-מסרים של הסרט, כי באומרם יש סיכוי שאצור ציפיות מסוימות אצל אלה מכם שטרם ראו אותו ולא יסתדרו עם מה שתראו. זו כנראה גם הסיבה שהיוצרים לא חשפו את העלילה מעבר ל-20 הדקות הראשונות בטריילרים הרבים שהציפו את הרשת. מכיוון שצריך בכל זאת להתחיל איפשהו, בואו ונתחיל מ"וול-E" עצמו.
יש לו נשמה
אחרי התעוזה יוצאת הדופן של פיקסאר ב"רטטוי", שגיבורו היה עכבר מכוער להפליא (בסרט שנועד גם לילדים, להזכירכם), מכונת האשפה ששמה וול-E הוא צעד קטן מוצדק אחורה. הרובוט הזה חמוד להפליא, בהתאם לעלילה מחייבת הזדהות עם הגיבור מהרגע הראשון. הסיבה לכך היא שוול-E בודד על המסך, התושב הכמעט-יחיד של עיר ענקית שננטשה, כמו שאר כדור הארץ, בעקבות זיהום-יתר, כשמלאכת סידור האשפה הופקדה בידי רובוטים כמותו. בחלוף השנים, יצאו כל חבריו מכלל פעולה, והוא יחד עם ג'וק המחמד שלו נשארו לבד.
הסיבה לכך שוול-E שרד היא נשמה; היא הגיעה עם הזמן, או בגלל טעות מכנית כלשהי בייצור, שבזכותה קיבל הרובוט הקטן נשמה ואישיות, אליה אנחנו מתוודעים בדקות הראשונות והכמעט-אילמות, למעט המוזיקה שוול-E משמיע לעצמו בזמן שהוא עובד של הסרט הזה. הוא עדיין מסדר אשפה כל היום, אבל תוך כדי גם מחפש דברים מעניינים איתם אפשר לשחק, ואת ה"שווים" שבהם לוקח איתו הביתה, בו הוא מוריד נעליים ונרגע אחרי יום עבודה בצפייה ב'הלו דולי'. הסצינות האלה, לעיתים מצחיקות ולעיתים עצובות, חושפות את האישיות של הגיבור ואת יכולותיה המרשימות של קופסת פח מצויירת כשחקן דרמטי גדול; הן מהמרגשות ביותר שנראו בסרט מצויר, למרות ואולי בגלל היעדר הדיבור.
ואז מגיעה איב. לא סתם מגיעה, אלא בחללית כסופה ויפה כמוה. איב לוול-E היא כמו אייפוד לטרנזיסטור ישן שניהם רובוטים, אבל היא יפה ומשוכללת יותר. בנוסף, יש לה משימה (סודית). עבור וול-E, זוהי אהבה רובוטית ממבט ראשון, וכשהאינטראקציה ביניהם נקטעת לפתע, הוא מוכן אפילו לטוס לחלל כדי להצילה.
בחלק הזה, ממנו מורכב רוב הסרט, הוא אמנם מאבד חלק מהדרמטיות שלו, אבל עדיין מצליח לשלב היטב בין הדרמה לבין הקומדיה, תוך הוספה של מספר דמויות חדשות רובן חיוביות. אפילו ה"רשע" של הסרט הוא לא באמת רשע, אלא סתם חסר נשמה שמנסה לבצע את משימתו בכל מחיר, בדיוק כמו שהוא תוכנת לעשות (למרות שכמה מהרשעים הגדולים בהיסטוריה טוענים שהם בסך כל מלאו הוראות). בכלל, אם יש משהו שחסר בסרט הזה הוא דמויות. מתוך ארבע דמויות ראשיות, שתיים הן בנאליות לחלוטין, ללא צל של סקרנות שעולה לגביהן, והדמויות המשניות מגיחות לרגע כדי לרגש או להצחיק. אם וול-E ואיב היו שחקנים פחות טובים, זה היה מפריע, אבל הם לא, ורוב הסצינות כוללות גם אותם.
בולעים את הכדור
מעבר לכך, אני לא באמת רוצה לתאר את העלילה, אבל כן לדבר עליה. יש לא מעט ביקורת על הסרט הזה, חלקה הגדול מתרכז ברדידות של המסר הסביבתי שלו. ובאמת, אם אנחנו מתייחסים ל"וול-E" כאל "אמת מטרידה" עבור ילדים, הוא פשטני מדי ולא ביקורתי מספיק. אבל אני חושב שמדובר בהתייחסות לא נכונה, החלק הסביבתי של הסרט הזה הוא רק הרקע, והעיקר פה הוא סיפור אהבה. אף לא דבר אחד אותו עושה וול-E נועד להצלת כדור הארץ מהררי הזבל; כל פעילויותיו נועדו לגרום לאיב לחבב אותו יותר ואולי, אם היא תרצה, להחזיק ידיים, ממש כמו ב'הלו דולי'.
וסיפור האהבה הזה הוא סיפור מנצח. על חף מגרעותיו, אחרי שתי צפיות ב"וול-E" בשבוע וחצי האחרונים אני יכול להגיד שהוא אחד הסרטים המונפשים הטובים ביותר אותם זכיתי לראות אי פעם שילוב מוצלח בין הדרמטי לבין הקומי, שמראה כמה חשוב להיות איש טוב, גם אם אתה בעצם רובוט מיושן.