פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כתוב בעור

      "עכשיו זה כתוב" של אילנה ברנשטיין מנסה להצדיק מעשה רצח של אישה את בעלה. לירוי שופן חושב שהוא כמעט ומצליח

      יש לא מעט סיפורים שמנסים להצדיק רצח, בוודאי אחד מן האיסורים החזקים בחברה, אבל מעטים מצליחים להגיע לאותו מקום שספרה האחרון של אילנה ברנשטיין מגיע אליו – קרוב מאוד. המונולוג האגרסיבי, לא בגלל כוחנותה של המספרת, אלא בגלל מפל התחושות הקשות הנשפכות ממנו, מצליח לתת את הבמה לדמות שעוברת התעללות במשך כל חייה. דמות שנלקחת ממנה יכולת השליטה על חייה שלה. כמו שהמספרת מציינת כמה בפעמים במהלך הספר, "אם ההבדל בין משגל לאונס הוא הסכמה אז אפשר לומר שהחיים שלי היו סידרה מתמשכת של מקרי אונס".

      לפעמים, אומרת המספרת, היא הייתה מייחלת שבעלה יכה אותה, כדי לפחות יהיו לה סימנים להציג. בבית המשפט אי אפשר להציג צלקות נפשיות. אם מתעקשים לכנס את מסכת ההתעללות שעברה אל כותרות, אז אפשר לציין ביובש שמדובר במונולוג של אישה שבעלה הפך אותה לאובייקט נשלט. אבל אין דבר יבש בסיפורה של האישה הזו. מבחינה מינית היא הפכה לשפחה שנאלצת לתרגם סרטי פורנו אל החיים האמיתיים תמורת כסף, שבו תצטרך להשתמש כדי להאכיל את ילדיה. הכסף שהרוויחה מעבודתה עבר מיידית לשליטתו שלו. אפילו את החיסכון הסודי שפתחה מכספי הבונוס שלה הייתה צריכה להסתיר מילדיה. מבחינה נפשית בעלה היה הצל העוקב על חייה. לא היה נותן לה לקנות דבר בעצמה, אפילו תחתונים, ואם הייתה חולה היה נשאר בבית רק כדי להשגיח עליה. היחידה שאולי הכירה את קצה הקרחון של ההפרעה ההרסנית של בעלה, הייתה החברה הטובה של המספרת. אבל גם זה לא היה מספיק: "מה היה לי להגיד. שבעלי אוהב לזיין? שהוא מחזיק אצלו את הכסף? ברוב הפעמים אפילו חשבתי שככה זה, פחות או יותר, אצל כולם".

      הצורה שבה כתוב הרומאן הקשה הזה תורמת באופן ניכר לעוצמתו. למעשה מונח בידי הקורא מונולוג וידוי נטול התנצלות שכתוב בשפה פשוטה, קשה וללא שום פילטרים מצנזרים. זוהי שפה שהכוח שלה נוצר מתוך הפעם האחת שבה המספרת לקחה את השליטה על חייה, מתוך הפעם שבה שחררה היא את עצמה. זהו מונולוג של מנצחת, ומכך כוחו הגדול. אבל לא רק השפה ונושאו של הספר הופכים אותו ליצירה שלא ניתן להתנתק ממנה. כאילו שכוח שואב עומד מאחורי דפיו ומדביק את פני הקורא אל הכתוב. במידה מסויימת הספר הוא מימוש של צדק פואטי בעטיפה של רצח מושלם. דבר כזה אף אחד לא יכול להרשות לעצמו להפסיד.

      עכשיו, כשאדום ושורף

      לצד הסיפור המרתק עדיין נותרת שאלה חשובה שיש לענות עליה – האם מדובר ביצירה חשובה ומשמעותית או בספר מנוסח, מעניין ומנומק היטב אך לא יותר מכך? דווקא עוצמתה הגדולה עלולה למנוע ממנה להפוך ליצירה שיש בה יותר מסיפור של נקמה. העניין המטריד הוא פשוט: האם הספר יכול להיות דיון עקרוני על שוביניזם גברי קיצוני, או שמדובר במקרה "פרטי" שעלה על כתב?

      הסיבה לכך היא שניתן לראות בספר כמכיל אמירה שחורגת מגבולות הספר מתחילה עם הזהות הלא ידועה של הגיבורה. היא יכולה להיות כל אחת, הרי אפילו חברתה הטובה לא מכירה את סיפורה. מעבר לכך, אי אפשר להתעלם ממספר מקומות בספר שבהם הגיבורה כאילו משליכה את עולמה לעולם נשי רחב יותר – ההזדהות עם כרמלה בוחבוט שנבעה מתוך ההבנה, ששתיקתה נבעה מאשמה של שיתוף פעולה, או רצונה להגיע למקום שאין בו גברים ואפילו מציאת "מגזיני גברים" במגרה של בעלה. אפילו הבת שלה אומרת לה שאין לה מודעות פמיניסטית.

      למרות שקשה להכריע בשאלה הזו למרות הדוגמאות האלו, עדיין אי אפשר להתעלם מכך שנשים רבות עדיין קשורות ברמה הפיזית אל הגברים בחייהן. גם אם המציאות שלהן נראית רחוקה מזו המתוארת בספר. הספר מקצין למעשה את הקשר בין הפיזי והרגשי. או אם נדייק בצורך של הגיבורה בחדר משלה. באופן אירוני, הגיבורה מצליחה לממש את התוכנית העצמאות שלה דווקא ברומא, במקום שבו בעלה מתכנן לה הפתעת יום הולדת 50 מבעיתה במיוחד. וכך, במקום מסיבה מפוקפקת היא חוגגת את השחרור שלה. הרצח מושלם שרקחה ברנשטיין לגיבורה שלה מבהיר כי השחרור הנשי יהיה חייב להגיע בסופו של דבר. עכשיו זה גם כתוב.

      עכשיו זה כתוב / אילנה ברנשטיין (בבל)