זה יעבור?

בניגוד לצמרת, הסופרת הרווקה והאומללה שמגולמת על ידי עלמה זק ב"עד החתונה", אני דווקא כן מאמינה לזוגות שמזדיינים בבוקר, טרם צחצחו שיניים. לעומת זאת, אם יש דבר אחד שתמיד אטיל בו ספק, וללא סייגים, זה עניין הזוגות שמתנשקים בבוקר במיטה, טרם צחצחו שיניים, עם הלשון, השיניים ושאר ההבלים. וכך נפתחת "עד החתונה", הדרמה החדשה של "רשת", עם נשיקת בוקר ספק לוהטת ספק סרוחה, שלא רק מתכתבת עם דבריה של צמרת, שמגיעים מאוחר יותר בפרק, אלא גם דורשת את תסריטאיי הסדרה לסור לעמדת הפוליגרף של גדי סוקניק. זיונים בבוקר? סבבה, למה לא. נשיקות לוהטות? עכשיו עבדתם עלינו לגמרי.

אבל סצינת ההתגפפות בבוקר, שכוללת בתוכה גם את אותה נשיקה, היא הדבר הכי נועז שתוכלו למצוא בשני הפרקים הראשונים של "עד החתונה". הכל כאן די נורמטיבי - יש את הזוג שהתארס, איה ורן (טל ליפשיץ ואוהד קנולר), יש את ההורים שלהם, שהם משיגנע נורמאליים למדי, יש את הצמרת הזאת, שהיא הסיוט הגדול של כל אישה, יש את עופר שכטר, שהוא משום מה גיי, ויש כל מני פיתויים לבני הזוג שמגיעים, למרבה האירוניה, דווקא עכשיו, בין האירוסין לחתונה. עד החתונה זה יעבור? ודאי. אתם יכולים לישון בשקט.

הכל נראה טוב למדי ב"עד החתונה". טל ליפשיץ דקיקה וענוגה, ולא תמצאו הרבה שיעיזו לומר בקול רם דברים רעים על כישורי המשחק של אוהד קנולר. גם הדיאלוגים נחמדים, כלומר לא צורמים או לוקים במחלת השנינות, הפריימים נראים יפה, ווואלה, אפילו הדירה התל אביבית כמעט מצליחה לשכנע (למעט פינת האוכל עם שולחן ליל הסדר. בתל אביב שנת 2008 הפינה הזאת לבדה היא דירת חדר וחצי). וכרגיל, כשהכל בסדר, יותר מדי בסדר, יותר מדי יציב ולא יומרני, זה גם מדיף ניחוח חזק של כלום וגרוע מכך של העדר נשמה.

אם יש משהו שחסר ב"עד החתונה" זה נשמה. בתסריט, בבימוי, בצילום ובמשחק. בניגוד לסדרות דרמה ישראליות אחרות, אין כאן אפילו מתחושת הפספוס, שכן ניכר שהתוצאה החיוורת והפופוליסטית הייתה כוונת המשורר לאורך כל הדרך. אף אחד לא רצה לעשות פה "פלורנטין", או "הכל דבש" חדשות; לא מנסים למכור לנו כאן גלידת יוגורט עם שבבי שקדים וחלבה, אלא עוגת גבינה, מהסוג שקונים בסופר. אז היציבות והביטחון נוחים ודאי לאנשים מסויימים, אבל השעמום? הוא קשה מנשוא.

למעט עלמה זק, שהיא אחלה פשוט כי היא לא יכולה אחרת, השממון לוקה בכולם, ובעיקר בזוג הראשי, זה שמתנשק בבוקר מבלי לצחצח שיניים. גם לחוד ובעיקר ביחד איה את רן משתייכים לזן הכי סתמי, הכי פולני והכי משעמם של זוגות. אפילו השמות שניתנו להם מעידים על היעדר אופי מוחלט. ובהתאמה, גם הפנטזיות שלהם כל כך בנאליות. מה, כל התשוקות של בני האדם נוגעות לאקסים שלהם? אין בנמצא פנטזיה אפלה יותר מאשר בגידה, רחמנא ליצלן? מה עם סקס אלים? פורנוגרפיה? מה עם פטיש לכפות רגליים? פדופיליה? אלה דברים שאנחנו שומעים עליהם כל יום. ואולי הבעיה כלל לא גלומה ביישות פוטוגנית כמו יפתח קליין? אולי תספרי לנו, איה, שלבעלך לעתיד לא עומד הזין, או שהוא ממש ממש קטן? כולנו בני אדם, כולנו יודעים שכבני אדם אנחנו לא פשוטים ובעיקר לא משעממים כל כך ואף פעם לא היינו. לא במאה העשרים וגם לא בימי הביניים.

התשובה היחידה לשאלה "למה מגיע פוקוס כזה דווקא לאיה ורן, שמייצגים את הזוג החיוור ביותר בחוג החברים כל אחד מאיתנו"? היא המיניות שלהם, כלומר היעדר המיניות שלהם. היא לא מאיימת על אף אחד - לא על הצופה העולל, לא על הצופה המבוגר והחרמן וגם לא על אשתו הקנאית. הבעיה היא שה"לכל המשפחה" הזה הופך את קנולר וליפשיץ לזוג האחרון בעולם שהיית רוצה לעשות איתו סווינגרס, וברגע שאתה מעדיף לעשות סווינגרס יותר עם הוריו של הארוס, מיקי קם ושמיל בן ארי, מאשר עם איה ורן עצמם, זה לא רק הופך את הסדרה לאנמית אלא גם אותך, הצופה, לסוטה שפל. וזה המקום האחרון שמגיע לך להיות בו.

* עד החתונה, רביעי, 21:00, ערוץ 2