בסיסטית מחפשת להקה: רוברט פולארד

אם לא סופרים ז'אנרים רדיקליים - בלאק מטאל, מוזיקה תעשייתית, ביצועי "כוכב נולד" - את רוב הלהקות בעולם אנשים יכולים לאהוב סתם, לאהוב קצת, לאהוב לפעמים. אבל Guided by Voices היא לא אחת מהן. לא הייתי אומרת על גאידד את המשפט המעפן "או שאוהבים אותם או ששונאים אותם". יותר נכון להגיד שאו שאתה מעריץ פנאטי, או שהם לא מעניינים אותך.

רוב חיי השתייכתי לקבוצה השנייה. ידעתי שיש בגאידד משהו, כי כמה מחברי הקרובים ביותר אוהבים אותם כמו שהם לא אוהבים את אמא שלהם - אבל הם פשוט לא עשו לי כלום. כשניסו להשמיע לי אותם מלמלתי "נחמד" וחזרתי לנאום על ה-Fall (במקרה הזה מדובר בלהקה שאו שסוגדים לה או שרוצים לשבור את הרמקול עם פטיש). כמובן שיש בין גאידד באי וויסז לפול שוני תהומי, אבל עקב ההשתייכותן לזן הלהקות המעוררות/ מצריכות פנאטיות, ניתן למצוא ביניהן גם נקודות השקה. כמו העובדה ששתיהן מוציאות מיליארד רליסים, בקצב מסחרר, ושתיהן מונהגות על ידי איש אחד, שמקיף את עצמו בכל פעם בנגנים אחרים, שנשמעים למרותו ומנסים להתאים את עצמם לחזון האישי הייחודי שלו, אחרת הוא מפטר אותם על המקום.

במקרה של גאידד, התעוררתי מאוחר מדי - כשנה אחרי שהלהקה התפרקה (שזה בדיוק מה שקרה לי גם עם הסמיתס, אבל אז הייתי בת 13). פתאום נתקלתי בהם שוב, בנסיבות חדשות, ושמעתי בהם משהו שלא שמעתי קודם. פתאום נפל לי האסימון, המועדון נפתח, קניתי בוקס-סט של גאידד והסנפתי את החוברת עד שיצא לה הריח. אבל במקרה של להקה כמו גאידד שלוש שנים זה לא מספיק. לא רק שכמות החומרים שהיא הוציאה כמעט אינסופית (נכון להיום רשום בוב פולארד על 1067 שירים ב-BMI, אחד האקו"מים של האמריקאים), מה שדורש הרבה מאוד זמן, להעריץ את גאידד ברצינות גם דורש מסירות ארוכת שנים ודבקות במטרה.

בגלל זה לא נעים לי לקרוא להם GBV - כמו שהקולים קוראים להם - ומעדיפה ללכת על "גאידד", מה שנראה קצת מוזר בהתחלה, אך מתגלה כאופציה צנועה ומכובדת ברגע שמתרגלים. ובגלל שאין לי את הותק הדרוש, גם לא ממש נעים לי לכתוב עליהם, אבל אני גם לא יכולה שלא להתייחס לאלבום שאני שומעת הכי הרבה בשבוע האחרון - האלבום החדש של בוב פולארד.

פולארד התחיל להוציא אלבומי סולו, במקביל לעבודתו בגאידד, כבר ב-96'. ברגע שחברות תקליטים ניסו לרסן את הצורך שלו להוציא כל יום איזה סינגל, אי.פי או אוסף - כי זה לא נכון מסחרית - הוא התחיל להוציא בעצמו חומרים במסגרת סדרת Fading Captain Series, להקליט תחת כל מיני שמות ובשיתופי פעולה שונים, שלעיתים נעשו דרך הדואר.

אם קריירת הסולו שלו הייתה פעם עיסוק צדדי, היא הפכה בשנים האחרונות לעיסוקו המרכזי. למרות זאת, עד עכשיו הוא המשיך להתייחס לאלבומי הסולו שלו כאל פרויקטים צדדיים, שהוא יכול להרשות לעצמו להקיא לתוכם בוכטה של שירים, בלי יותר מדי מחשבה, ולהוציא אותם עם סאונד של קופסת סרדינים. באוקטובר שעבר הבנאדם הוציא שני אלבומים באותו יום! לא פלא שיצא לו שם של אחד שמעדיף כמות על איכות.

אבל עכשיו זה השתנה. עכשיו רוברט פולארד עסוק בעסקים! הביזנס שהוא עסוק בו הוא הלייבל החדש שלו, Guided by Voices Inc.. אחרי שהוציא ארבעה אלבומים תוך שנתיים ב-Merge, ובמקביל עוד כמה דברים בלייבלים אחרים, הוא החליט להיפרד מכולם ולפתוח לייבל משל עצמו. מעתה כל הרליסים שלו - המרכזיים כמו הצדדיים - ייעשו דרכו, מה שלפחות יקל על חייהם המסובכים של האספנים.

האלבום השלם הראשון שיוצא בלייבל הוא אלבום הסולו החדש שלו, "Robert Pollard Is Off to Business", וכדי שתראו שהוא באמת רציני, פולארד הכריז שזה הולך להיות האלבום היחיד שהוא מוציא השנה (בגלל שהוא לא יכול לבזבז אף שנייה, בזמן שנותר הוא מעסיק את עצמו בדברים אחרים, כמו תערוכה וספר אמנות של הקולאז'ים שלו בשם "Town of Mirrors", והלהקה החדשה שהקים, Boston Spaceships, שמוציאה בספטמבר את אלבומה הראשון, "Brown Submarine").

אחד הדברים המגניבים בפולארד תמיד היה שלא משנה עד כמה תקליטים שלו הוקלטו באיכות מצ'וקמ'ת, מבחינת סגנונית הוא תמיד שאף לכיוון ההפוך: לרוק אצטדיונים סבנטיזי. אלא שהפעם הוא מימש את האידיאל הזה באופן הרבה יותר מילולי מבדרך כלל. אם הגירסה הפולארדית לרוק אצטדיונים תמיד הייתה פופית מחד ולואו-פיית (יש מילה כזאת?) מאידך, הפעם הוא התקרב למקורות ההשראה שלו במידה קצת מבהילה. אלוהים, תקשיבו ל"To the Path!"!

וההפקה בהתאם. טוד טובייאס, שכבר עבד עם פולארד ועם גאידד על הרבה אלבומים, ניגן בכל הכלים בתקליט ורקח לו הפקת רוק ידידותית וישירה. ולא רק ההפקה היא מיינסטרימית."Robert Pollard Is Off to Business" הוא אולי תקליט הסולו הכי קונבנציונלי של פולארד. עשרה שירים ב-35 דקות - לפי הספר - וחלק גדול מהתקליט אפילו עוסק במה שתקליטים של מוזיקאים בני חמישים בדרך כלל עוסקים: בהזדקנות, באיך שהעולם השתנה, באיך שהם השתנו, באיך שמקומם בעולם המשתנה השתנה, כאלה.

רוב הזמן הדבקות החדשה של פולארד בקונבצניות רוק, דווקא משתלמת. האלבום נפתח בשיר רוק-קלאסי עם ריף מנצח ושירה א-לה רוג'ר דאלטרי, "The Original Heart", ששוב ממחיש את אהתבו הגדולה של פולארד ל-Who. אחר כך מגיעה בלדה יפה בשם "The Blondes", ואחריה "1 Year Old" הרוקי יותר. ואז מגיעים ללהיט, "Gratification to Concrete" הפופי והנוצץ, עם אפקט גיטרה מצחיק שלקוח הישר מעולם הסאונדים של פיטר פראמפטון.

אחד השירים היפים באלבום הוא הסינגל "Weatherman and Skin Goddess", שנשמע כל כך בריטי שאפשר לחשוב שפולארד נולד וגדל בהאמרסמית. הרגע המביך היחיד הוא הבלדה "Confessions of a Teenage Jerk-Off", בה מנגן טובייאס בגיטרה ספרדית איומה, אבל אפילו בה ניתן למצוא איזשהו חן אם מדלגים על הדקה הראשונה של השיר.

כשאמן שאתה אוהב מוציא בגיל מבוגר אלבום שמבייש את נעוריו, זה כמובן מבאס נורא. אבל זה לא המקרה כאן (למרות שקראתי כל מיני דעות של מעריצים שמרגישים שכן). זה גם לא המקרה - הנדיר יותר - שאמן פתאום מתעלה על עצמו ומגיע לגבהים או עמקים חדשים עם אלבום מאוחר. נראה לי שזה יותר המקרה הקלאסי של אלבום טוב שאמן מוציא בבגרותו, שלעולם לא ישתווה לשעותיו היפות ביותר, אבל אם מוותרים מראש על ההשוואה, אז אפשר לאהוב אותו בשקט.

רוברט פולארד, "Robert Pollard Is Off to Business"
(Guided by Voices Inc.)