וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האמן 17: גליה פסטרנק

מיכל וילצקי

17.7.2008 / 17:12

היא מעדיפה שמות עם משמעות, פיקסו היה האמן הראשון שגילתה ורישום בשבילה הוא עבודה שלמה

תערוכת היחיד של גליה פסטרנק "פעמון", מוצגת במסגרת סדרת "אדרנלין" לאמנים צעירים במוזיאון חיפה

"פעמון"

לבחור בשם של תערוכה זה ארוע מיוחד. לפעמים השם עצמו מוליד קבוצה של עבודות, לפעמים השם מזמזם עצמו תוך כדי עבודה ולפעמים רק לפני התערוכה צריך לסכם שם למכלול. השם לתערוכה הנוכחית בא בסוף התהליך. אני נוטה להעדיף שמות שיש להם כמה משמעויות, ואפשר לשחק איתם. פעמון הוא אובייקט קטן וקל, או עצום וכבד, שנועד לסמן מקום, שעה, ארוע מסויים, להתעורר, להתפלל, לבוא לאכול, לשים לב, להכריז הכרזה. ברישומים שלי יש כוונה דומה. הם מכריזים על עצמם, מודיעים, מעוררים, אפילו קוראים לעזרה. פעמון הוא גם כמו שם חיבה למילה פעם- "פעם" קטן אחד, כשבחלק מהרישומים מופיעים רגעים מ"פעם", זכרונות או שחזורים של ארועים מה"פעם" הקצר שלי. פעמון גם מלשון פעימה- צעד, צעדים קטנים במקום כלשהו, פעימות מונה מתקתקות. פעמון היא מילה יפה שנעים לגלגל על הלשון.

אמנים אהובים

גדלתי על סרטים של דני קיי וצ'רלי צ'פלין שאבא שלי נורא אוהב, האסתטיקה והזריזות תמיד מתחברות לי להומור במקום הכי ראשוני. פנטזיה של דיסני, דודו גבע- כילדה לאחי היו כל הספרים ואני פתחתי שוב ושוב, מתבדרת לראשונה בחיי מהומור שנון למבוגרים.

פיקסו היה האמן הראשון שידעתי עליו. להוריי היתה תלויה בחדר השינה רפרודוקציה מהתקופה הכחולה שהרגשתי קושי לחיות עם העצב שבה. אני אוהבת ג'ון ווטרס, שוסטקוביץ', באך, חנוך לוין, אריק לביא, ז'ק ברל... האמנים שאהבתי לראות בתקופה האחרונה הם בעיקר פרנק סטלה, מאירה שמש, פיונה ריי, פמלה לוי, שי צורים, אלכס כץ וכמובן סזאן מאנה וגויה שתמיד בתמונה. את ההשפעה המכרעת ביותר אני חייבת לאמא שלי- אביבה פסטרנק, המורה הראשונה שלי לכל דבר ובעיקר לציור.

sheen-shitof

פתרון עוצמתי לכאב

טכנולוגיה מהפכנית לטיפול בכאבים אושרה ע"י ה-FDA לשימוש ביתי

בשיתוף Solio

הצופה

הקשר עם הצופה מאוד חשוב לי. באופן ראשוני ומיידי- חשוב לי לעורר אמפתיה, צחוק, רחמים, געגוע, הזדהות. שהצופה ירגיש שהוא קצת מכיר אותי, ויודע עלי כמה דברים. שהוא מזהה דברים דומים אצלו. אני מרגישה בעבודה שלי מימד של תיאטרון או קולנוע באופן פריסת הדימויים, במהירות אחיזת הסיפור. אני מקוה להיות מובנת וקריאה, כי הרישומים האלה הם כמו טקסט. כשאני כותבת במילים אני בוחשת המון תפל בעיקר, אבל כשאני רושמת דימויים אני מצליחה להשתמש בתפל לטובתי. הדמויות שלי כמו "מצטלמות" בשבילך, קופאות בפוזה, בשיא האקט. במובן הזה הן כולן כמו אותו מאונן בשפת הים שמעז לעשות מעשה למרות ובגלל שהוא יודע שאת מסתכלת.

Mommy Drearest

הסרט "אמא יקרה לי" בשמו העברי. הסרט עוסק בסיפור חייה של השחקנית ג'ואן קרופורד: אשה קפריזית, מוכשרת, שתיינית, אלימה, וקנאית שחיה חיים של תהילה, עושר, עליות ומורדות, עד סופה הבודד והמר. פיי דאנאווי מגלמת אותה בצורה יוצאת דופן. בילדותי צפיתי בסרט הזה כמה פעמים, ותמונות ממנו נחרתו בזכרוני. הילדים הבלונדינים החמודים והיפים שלה גדלים בתוך עוגת קרם מרה, נושאים בקושי בנטל האם ההפכפכה והאנוכית. הדימוי שלה מעביר באופן ישיר מניפולציה מבוגרת, תוכחה, ניצול והתחסדות. מלכת קרח שמבקשת מחילה, והמחילה ניתנת. סליחה ופיוס עם אשה יפה וחשובה. בחלק מהרישומים אני מסמנת את חווית המפגש הראשון שלי עם צד אחר של "עולם המבוגרים. "Mommy Dearest" היא לא אמא ספציפית. היא מגדירה בעיני חוויה כללית של ניצול קר, התרפסות ותביעה מוגזמת. יופי שחובה לוותר לו.

תיק עיתונות

מבוכה, בוטות, קלילות, תמימות, מלנכוליות, כנות, עליבות, אינפנטיליות, פרוורטיות הם חלק מהרבה מילים מתארות שאפשר להעלות על הדעת כשמתבוננים ברישומים של גליה פסטרנק. למרבה הפלא, הרישומים מצליחים לאזן בינהן, להביע את כולן באופן שווה, בלי להתאמץ ובלי להעמיס. במקביל אפשר לומר על הרישומים של פסטרנק שהם מאוד "לפנים" – הרמזים לא עדינים, הדמויות שנתפסו בקלקלתן לא מתחבאות, ואפילו להיפך- מתבוננות על הצופה בחזרה, הרישום שבו ידיה המקועקעות של נערה נשלחות בין רגליה וממלאות את הפריים ואפילו פניה של ג'ואן קרופורד, "אמא יקרה לי", נפגשות עם הצופה פנים אל פנים ומתבוננות במבט ציני, כמעט מלגלג.

דמות נוספת מנופפת בפתק מולנו, כאילו מצמידה אותו לעדשת מצלמה בלתי נראית. על הפתק כתוב: גליה פסטרנק ציור רישום, ומספר טלפון. הטקסט הנלווה תערוכה, שכתבה האוצרת טל יחס, מצביע על המשמעות של הפתק ביחס לתהליך שפסטרנק עוברת: עד כה הרישומים נשמרו במגירה, וציורי השמן היו בקדמת הבמה, וכעת שניהם במעמד שווה. ציורי השמן של פסטרנק שהוצגו עד כה, היו עשירים, עמוסים בצבע ובאלמנטים שונים, בסיטואציות הזויות. הרישומים משוחחררים יותר מעול הציור ה'נכון' ובוטים יותר.

"הרישומים נראים לי תמיד כמו הטקסט של העבודה, ובציורים אני שרה את הטקסט הזה, מנסה לאלתר אותו או לעשות אותו בפרי סטייל", אומרת פסטרנק, "הרישומים הם כמו הבסיס, המקום בו אני ממש כותבת ומספרת סיפורים. אני משתמשת בדוגמאות משלי כדי להעביר בצורה הכי ישירה רגשות כמו מבוכה, אשמה, וידוי או פיוס. דוגמאות משלי הן גם טיפוסים או טיפוסיות שאני ממציאה ובלקסיקון הפרטי שלי הן כבר בנות בית".

הלקסיקון הדמיוני שהיא מזכירה קיים לדבריה בעיקר לצרכי הציור, והטיפוסים שהיא ממציאה ומתייקת בו הם "אבטיפוסים שמייצגים ארוע מוכר או דמות מזוהה: האיש המאונן בשפת הים שיושב במכונית הכתומה עם דלת פתוחה, האשה האבודה שמודה בחולשתה, ילד מבוהל שנתפס או למשל אני- ילדה בת דמותי שמגלמת תפקידים שונים בסצינות. אני נוטה לאפיין את הדמויות שלי בדיוק כפי שמגיע להן להיות- מגוכחות, תמימות או אכזריות".

חלק מהרישומים עשויים להתפרש כאוטוביוגרפיים, לאוו דווקא לאירועים מהעבר, אלא גם הפנטזיות של מי שיצרה אותם. האם ה'סטיה' חבויה גם בנפשו של הצופה שמזדהה עם מבטה של האמנית, או האם הוא רק מתבונן או מציץ במה שיכול להראות שאול מוידאוקליפ, קולנוע, השכנה ממול או אפילו סרט פורנו?
"גם וגם" אומרת פסטרנק, "הרגעים האלה, שמתוארים מתוך הפריזמה שלי, מרגישים קרובים לליבם של צופים זרים. כולם מתלכלכים בכל מיני מעשים ומחשבות. כולם יכולים לתת ביס ולהרגיש חלק. באיזשהו מקום כבר קשה להבחין מה "באמת" ומה מומצא, כי גם דימויים שהם לא חלק מהביוגרפיה הפרטית שלי הם דימויים שפגשתי בהם כילדה. אז הכל בעצם היה, הכל עודנו. השתמשתי בכל דימוי שהיה צריך כדי לספק את התחושה הכי מדוייקת".

ש: הגדרת את הרישום כטקסט ואת הציור כפריסטייל. זה לא אמור להיות הפוך? הרישום הוא הגירסא הקלילה והלא מחייבת והציור הוא ה'רציני'?

ת: תלוי מה תפקידו של הרישום בעבודה. האם הוא רק תשתית בסיסית מופשטת, או שזו מלאכה מדוייקת וקפדנית. אני הרגשתי בעבר שהרישום הוא הקל והציור הוא הכבד, ובגלל זה אפשר לומר שרשמתי למגירה או בכלל לא טרחתי להישאר יותר מדי זמן בטריטוריה של הרישום, כי המקום החשוב באמת, הציור, חיכה לי. עם הזמן קשה היה להתכחש למקום שהרישום תפס ולצורך שהיה לי בו כעבודה שלמה, הדבר עצמו, מדוייק ונטול יומרות. נוכחתי שבמקומות מסויימים לציור שלי יש הרבה מה ללמוד מהרישום. אני לא יודעת אם זו בעיה התנהגותית או טכנית, אבל מאז אני עושה כל שביכולתי להפגיש בינהם. לנסות להשתמש ברווחים ובאוויר של הרישום גם בציור. והנה באה קבוצת הציורים החדשה שאני עובדת עליה עכשיו, "טרופית", שתוצג בסדנאות האמנים בספטמבר הקרוב- שם פתאום התחלתי לשיר. כדי לעשות "פריסטייל"- וריאציות על משפט, צריך קודם כל לכתוב משפט טוב ואחר כך צריך הרבה גמישות, דמיון, בטחון. כאן באה לידי ביטוי חשיבות הביצוע הציורי שהוא פחות צפוי עבורי: מפתיע, לירי, מרגש.

ש: ציורי השמן שלך עמוסים, ונראים כאילו הם נובעים מעולם פנימי טרוד. הרישומים שלך, כמו האירועים שהם מתארים, נראים כרגעי עונג שבהם את מענגת את עצמה בצבעים, בצורות ובחופש, והופכת את הטאבו למשהו מטריד, אבל באופן קליל מתקתק ופופי. מאיפה נובע ההבדל בין הציורים לרישומים?

ת: הרגשתי את אותו הלך רוח כשניגשתי לציור או לרישום, אבל בכל אחד מהמדיומים התנהגתי אחרת. בגדול זה נכון, הציורים שלי עד לאחרונה היו מורכבים יותר. בקבוצת העבודות הקודמת שלי ציירתי ציורים גדולים עמוסים בפאתוס ותשוקה מתוך קולאז'ים מוקטנים והדימויים נאספו מהאינטרנט וממגזינים. תוך כדי עשיית קבוצת הרישומים הנוכחית, העברתי אץ עצמי מהלך מאתגר שבו חדלתי להשתמש בתמונות ודימויים חיצוניים. הכל מהראש. ההתחלה היתה פלגמטית ומופלאה, כמו לכתוב ביד שמאל. כמה צחקתי והתרגשתי, כמה הוקל לי, כמה נהנתי. ואז משהו בציור שלי היה צריך להשתנות, הבנתי שאני רוצה לצייר כמו ברישומים- באותה קלות, באותו חן. נקטתי בכמה טקטיקות כדי לאפשר את זה. כדי להערים על עצמי ולהצליח לנטרל דפוסי עבודה קבועים אני חייבת קונץ, וקרו דברים בסטודיו ובעבודה שגרמו לי להסיר כמה וכמה שכבות מהציור עד עירום כמעט מוחלט-שכבות שקופות, ציור אוורירי, קל, קופצני ושובב בצבעים מתוקים ורוויים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully