שיערות שיבה

וראשית לשבחים. המעשה שמבצעת אנה אנקוויסט ב"השיבה הביתה" הוא מאתגר ומעניין: היא מעניקה קול לדמותה המושתקת של אליזבת קוק, להלן רעייתו של מגלה הארצות הנודע ג'יימס קוק. אותו ברנש מהולל בן המאה ה-18 שבין גילוייו הבולטים אפשר למנות את החוף המזרחי של אוסטרליה, ניו זילנד והוואי. בספרי ההיסטוריה אליזבת אינה מטפחת אישיות משל עצמה אלא מופיעה אך כאשתו של. אנקוויסט מעניקה לה בשר גידים ושמלות סאטן ותופרת את פרטי הביוגרפיה האיובית הממשית שלה לרומן שלם שסובל מעודף משקל.

הסיפור שאנקוויסט מספרת הוא הסיפור של אחורי הקלעים - מה קורה בבית בזמן שהאדון קוק מפליג בימים, מרחיב את האופקים וצובר לעצמו תהילת עולם. זהו אינו סיפור שנושם באופן עצמאי, אלא כזה שנשלט מנוהל ומוכתב על ידי ומתוך חוויית ההיעדר. למעשה נדמה שהמעשה הסיפורי שמבוצע ברומן הוא בעצם שרטוט קווי מתאר ומשיחת צבעים על הצל שאותו מטיל הסיפור הגדול, היינו הסיפור של הקפטן.

בלב היצירה שוכן האובדן: אליזבת קוק שוכלת את בעלה ואת ששת ילדיה, שלושה מהם עוד טרם הגיעו לבגרות. אבל אפילו לפני שהמיתרים פוקעים כולם בסאונד צורמני, חייה אינם מתנגנים בקצב סביר. היא סובבת בבית שהריק חולש בו. מצפה לבעל שאינה בטוחה מי הוא באמת. מטליאה את דמותו באמצעות היומנים שעליהם הוא שוקד במסעותיו ושאותם היא עורכת בשובו הביתה כזר, אחת לכמה שנים. את ילדיה שניטעים בבטנה בכל ביקור ונעקרים מחייה בפרקי זמן משתנים היא קוברת לבד. ואפילו הגבר האחר - היחיד שמעניק לה אוזן קשבת וכתף לנחמה - מועל באמונה. בקיצור, לו היינו חברות הייתי ממליצה לה בחום לחפש לעצמה אהבה חדשה, כי למה וכמה אפשר לחיות עם גבר שרואה את כולם מלבדך, גם כשהוא עומד מולך?

דיוקנה של אליזבת קוק שעולה ברומן נבנה דרך ההתמודדות שלה מול הדמויות שמאכלסות את חייה – בעלה, ילדיה, אמה והסמי-מאהב שלה – ופחות באמצעות ייצוגים מובחנים של אני אינדיבידואליסטי שמפריד את עצמו מהעולם. דרך הייצוג המסוימת מייצרת פרסונה נשית שבנויה כאוסף של שקופיות, שבכל אחת מהן פריטים אחרים שמרכיבים את המציאות שלה וכולן יחדיו, זו מעל זו, אומרות לנו מי היא ומה מקומה כאישה בעולם. עד כאן הכל פיקס, ויותר מזה – הבחירה לטוות את העצמי דרך האחר, היא אמצעי מקובל בכתיבה נשית שמעמידה במרכז היצירה גיבורה. איה הבעיה? אז ככה, מצד אחד הכתיבה של אנקוויסט עשירה בניואנסים שמייצרים עולם פנימי, ומרובה במבעים צובטי לב. מאידך, כל הסך הזה יוצר תחושה של מפגן זיקוקי די-נור שנמשך קצת יותר מדי זמן - רגע אחד זה מרהיב, ובשני מתפוגג לתוך כלום, ואז הנה עוד אחד, וכמה אפשר? נכון שהמסע הרגשי של אליזבת הוא מייסר. מייסר מאוד אפילו.

אנקוויסט טוענת אותו בחוויה הפרטית שלה כאם שאיבדה את בתה, ולוכדת בחדות את המרכיבים המינוריים של הכאב. אבל המסלול שלאורכו אותו מסע משתרע מישורי לחלוטין, חף מרבדים נסתרים וממושך לאין-קץ.

"השיבה הביתה" אנה אנקוויסט, מהולנדית: רן הכהן, הספריה החדשה