"הפוליגרף" בהנחיית גדי סוקניק העלתה מחדש לסדר היום את הדיון לגבי גבולות החשיפה הראויים באמצעי התקשורת. רבים נזעקו והלינו, בצדק רב, על כך שהתוכנית נותנת במה ואף מתגמלת את אלה המציגים את עצמם, ובעיקר את הצדדים המכוערים שבהם, בפני כל. לפני שהופכים את "הפוליגרף" לשעירה לעזאזל יש לזכור שהיא אינה נוצרה בואקום תקשורתי, ובוודאי לא המציאה את המציצנות; יש לה אמנם תפקוד פורנוגראפי, כשהמשתתפים מכניסים אותנו לחדר המיטות שלהם, אולם יותר נכון יהיה לראותה כתחנה שבה עוברת רכבת החשיפה הטלוויזיונית; דוגמא אחת בתוך שלל סוגי חשיפה רבים ואחרים. הבעייתיות בתגובה הסוערת נגד "הפוליגרף" היא בתפיסה הפשטנית של החשיפה התקשורתית, תפיסה הרואה בחשיפה זו סטריפטיז זול ותו לא. והנה - סיקורו של בן שני את משפחת גולדווסר בתוכניתם של עופר שלח ורביב דרוקר "שישי" חושף את הצד השני של המטבע.
כבר שנתיים שמלווה שני את המשפחה ברגעיה הקשים. באמפטיה ובאהדה רבה, שני מכניס את הצופים לעולמם של מיקי, שלמה וקרנית ומתעד את חייהם בצל הטרגדיה, חיים שקיבלו מימד תקשורתי מאז מקרה החטיפה, שהתברר כהריגה. כדי להפעיל לחץ על הממשלה להחזיר את החטופים, החליטה המשפחה לחשוף עצמה בתקשורת, להיראות בפומבי כמה שיותר, על מנת לא לתת לנושא לרדת מסדר היום הציבורי. לשם כך, דאגו הגולדווסרים להופיע בכל מקום אפשרי, "גם בגנון של חב"ד" כפי שאמר לשני שלמה גולדווסר. "יש פה הפקה", טענה קרנית בחצי חיוך, ורמזה לשני, שכתבתו, המציגה בפנינו רגעים אינטימיים של חברי המשפחה, גם היא חלק מההפקה. עבורם, החשיפה התקשורתית היא מחויבת המציאות, האמצעי העיקרי, אם לא הבלעדי, להשבתו של אודי (ז"ל). ההכנסה של שני והתקשורת כולה לתוך ביתם וחייהם גם היא סוג של התערטלות, אך כזו שהינה הכרחית.
לוותר על האינטימיות
בני משפחת גולדווסר הבינו את כללי המשחק התקשורתי. על האינטימיות, שמקומה יאה למרחב הפרטי, החליטו לוותר, מתוך הבנה שזהו המחיר שעליהם לשלם כדי לזכות בזמן מסך. המשפחה השכילה להבין את מה שמבקריה של "הפוליגרף" הזדעזעו לגלות שהחשיפה התקשורתית מבוססת על מיסחור האני הפרטי, שסודותיו הופכים לנחלת הכלל ומשמשים להקפצת הרייטינג. ויותר מכך, המשפחה הבינה מזמן שלחשיפה זו פנים רבות, כך שממנה ניתן להפיק לא רק רווחים כספיים נלוזים על חשבון המשפחה, כמו במקרה של משתתפי "הפוליגרף", אלא אף כאלו שיתועלו לטובת היחידה המשפחתית. את הפגיעה באינטימיות, המירו בהזדמנות להתאחד עם הבן. את החדירה לפרטיותה ברגעים הקשים ביותר החליפו בסיכוי לשוב ולהיות משפחה. החשיפה התקשורתית, גם אם נעשתה מתוך תחושת אין-ברירה והיוותה מחיר כבד, היתה בסופו של דבר גורם מרכזי באפשרות שניתנה לשיקום משפחת גולדווסר.
לכן, אין צורך להתפתות להתלהמות הציבורית נגד התקשורת - החשיפה בה היא נושא מורכב מדי מכדי לראותו כשלילי בלבד. ואם לא היתה משפחת גולדווסר מוכנה לחשוף את עצמה האם היינו זוכים לראות את סוף הפרשה העגומה? האם היינו אנו מוכנים לשלם את המחיר הכבד עבור שני חיילים נוספים שמקום קבורתם לא נודע?