פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שולל בונה

      החזרת החטופים בארונות משמעה שמלחמת לבנון השנייה היתה עוד מלחמת שולל בחסות הפרשנים הצבאיים. רועי ארד מתריע

      אירועי הימים האחרונים הם ההוכחה הסופית שכדי להחזיר שתי גופות – דבר שהיה ברור למקבלי ההחלטות מהיום הראשון - פתחנו מלחמה מטופשת שגרמה למותם של מעל 1500 יהודים וערבים. אני זוכר את כותרות הארגמן, את הגאווה על כך שישראל מוכנה לצאת למלחמה כדי לדאוג לשני חייליה. הו, איזו מדינה הומנית אנחנו, שרוצה את חייליה בסלון ביתם. לחבק את הבנים, קראו לזה הציניים עד הרגע האחרון.

      במסווה של חיבוק, שברור היה שלא יבוא, משפחות החיילים הכואבות פומפמו, בלוטות הדמעות של ההורים נסחטו ונוצלו כדי להצדיק את המלחמה, וכדי לא להגיע להפסקת אש ולהמשיך להחריב ולהרוס ולהרוג עם הצעצועים המעופפים של חלוץ. חשוב לומר את זה: כמו במקרה מלחמת עירק שבה לא היה נשק להשמדה המונית, כמו במקרה מלחמת לבנון הראשונה של שרון, מלחמת לבנון השניה היתה הונאה, היא לא נעשתה כדי להחזיר שני חיילים חיים הביתה. זו היתה מלחמת שולל.

      יהיה כאן שמח

      אין טעם לנהל ויכוח על מבצע זה או אחר, יש לדבר על עצם הפתיחה במלחמה המרושעת הזו והאינטרסים שהביאו אליה, שעדיין לא נחשפו עד תום. כמו לפני מלחמת עירק, מדינה שלמה הוטעתה, 90 אחוז מאזרחי המדינה רומו. את מהלך המניפולציה ניהלו פרשנים רציניים ושמנים, מימין ומשמאל, ועיתונות מרושלת וחנפה, "עיתונאות לשון", שטענה, כמו שאפשר לראות בכתבתו ב"פירמה גלובס" של אורן פרסיקו, כי הפעם זו מלחמה רצינית ונחוצה. והם יכתבו את זה גם במלחמה הטפשית הבאה. הם יכתבו – 'כן, הפעם זה שונה ממלחמת לבנון השנייה. זה שונה לגמרי'. לישראלי הממוצע והפראייר יש זיכרון כשל קוליברי ממוצע.

      אני זוכר את ההפגנות שערכנו בקינג ג'ורג' נגד המלחמה. אז לא היה משבר בשוק המזון: אנשים צעקו ויידו שקיות מים וביצים טריות מהמרפסות. אני זוכר את העיניים שלהם אדומות ורושפות. את המבט של מוכרי הנקניקיות, שמאז קניתי אצלם עוד כמה וכמה נקניקיות זולות עם עוד כרוב כבוש. הם באמת חשבו שבמלחמה הזו מביאים את הילדים לזרועות הוריהם, ואנחנו אלה שמפריעים להם. איך נסיים ללא שני הבנים? חיילים נהרגו ונפצעו במלחמה עם הידיעה השקרית שהם כאן כדי להחזיר חיילים להוריהם. מיליוני אנשים שחיו בבועה אכלו בתאווה את הלוקש הזה, את השקר הלא-לבן הזה, את השקר השחור המוביל למלחמת יש-ברירה. ועל האנשים שאומרים שהמלחמה היא מטומטמת ומיותרת ומונהגת על ידי חבורת נוכלי-זוטא, דבר שהיום ברור לכולם, התקשורת העיזה לרמוז שהם הם בבועה.

      מנהיגי ישראל ידעו כל הזמן ששני החיילים קרוב לוודאי מתים. בכל זאת בחרו, מסיבות פוליטיות אישיות, כדי לקדם את הפופולאריות והמיצוב של אולמרט ופרץ כאנשים חזקים א-לה שרון, פופולאריות שזינקה פי כמה מיד עם פתיחת המלחמה, או כדי שדן חלוץ האינפנטיל יוכל להפעיל את מטוסיו ואת הפצצות שקנה באמריקה; לצאת למלחמה קלילה בצפון. הם לא נתנו לעובדה שהם נלחמים מלחמת שולל, על חיילים שכבר מתו, להרוס להם את השמחה. או כמו שאמר פרשן העל בן כספית ביום הראשון למלחמה : "הפשלה של צה"ל אתמול בלתי נסבלת. בזה יהיה צורך לטפל אחר-כך. בימים הקרובים יהיה כאן שמח". על כך דובר בימים הראשונים: על שמחת המלחמה, צהלות ההרג, טעם הדבש של המוות. היום כשמדברים על שמחת החיזבאללה, שלא ישכחו מי שמח וצחק כאן ראשון, כשלבנון בערה. כשאומרים בעיתון כי 'במותם ציוו את החיים', מתכוונים לכך שאותם מתים ציוו את החיים לפרשנים ולעורכים האלה שמוות והרס בפצצות גדולות הוא מבחינתם תחושה שקורה משהו אמיתי. מלחמות הן מבחינתם אפשרות קידום וריגוש.

      פפסי ומוות

      כדי שלא יבריחו את צמד הגופות של החיילים המסכנים האלה, גולדווסר ורגב, ריסקנו גשרים, אוטוסטראדות, תחנות דלק, מעברי גבול ושדות תעופה.הרגנו את האנשים שהיו על הגשר במקרה עם הכלב שרצה לעשות פיפי, פוררנו פצצות מצרר שאחרי המלחמה הורגות או פוצעות חקלאי אחד בממוצע מדי יום-יומיים. הצתנו את האזור, הבאנו להצגת ארגון פונדמנטליסטי ומיליטריסטי כמו חיזבאללה כצבא הגנה ללבנון, הוכחנו שצה"ל הוא צבא מקושקש שלא יכול להביס ארגון של כמה אלפי אנשים מגן על ארצו - זה הטירוף המוחלט.

      צי הפרשנים הכושלים הזה,הוא מי שמקרקר היום על המחיר הנורא ששילמנו כדי להחזיר את הגופות. טיפשים, אל תאמינו שוב ללוקש של פרשני ערוץ 2 ושל האלופים רפי-השכל במיל', שמדברים בקול עייף כמוות – לא שולם שום מחיר. אזרחי ישראל לא הפסידו דבר. קונטאר כבר היה 29 שנים בכלא, עונש סביר למי שרצח בגיל 16. הוא שריד עלוב ממלחמה קודמת. קונטאר, דרוזי-אתאיסט שלא קשור לחיזבאללה, למרות שהוא חייב להם את החופש שלו ולכן נענש ללכת בחום הקיץ המזרח תיכוני עם הצעיפים שלהם בנוסח בית"ר, שבוודאי נסרגים בסין. הוא הפך מרוצח לחלק מתרבות הפופ של לבנון, שהיא מדינה תקשורתית מאוד. מכיוון שהוא נותר יחיד, הוא מונף לדרגת סלבריטי. תמונותיו משוכפלות באותם בתי דפוס בהם מודפסים פוסטרים של הזמרת השיעית החתיכה הייפה ווהאבי, פרסומות לפפסי קולה ושל הזוכים ב"כוכב נולד" הערבי.

      לגבי אסירי חיזבאללה - שבויי מלחמה יש להחליף בסופן של מלחמות. זה טקס מימי עידן האבן, טקס חשוב וטוב של שיבה לנורמליזציה ולחיים בסוף המלחמה הרעה. אני שמח שארבעת שבויי חיזבאללה יחזרו להורים שלהם. בניגוד לקונטאר, הם אינם רוצחים, אלא חיילים לכל דבר, שלחמו נגד כח חזק יותר של צבא פולש, מול ילדים ישראלים בנשק אמריקאי מצוחצח, על הגנת ארצם. אולי זה לא פופולארי לומר את זה בעידן הטוקבקיסטי של הפוליטיקה הישראלית, אבל הדמעות של הורי ארבעת חיילי חיזבאללה ששוחררו היום, אינן מלוחות פחות או לחות פחות מדמעות ההורים של רגב, גולדוואסר, רון ארד ושליט.

      ב'ישראל היום' התנוססה הכותרת 'הכאב שלנו, הרוע שלהם'. במונית השירות מירושלים ישב בכסא מולי מישהו שצעק על כולם, ובמיוחד על תיירת אמריקאית שלקחה לו את הכסא כשירד לעשן. בחולצת שרוולים ארוכה ובכובע מצחייה, הוא היה עצבני מאוד ואחז בחוזקה בבקבוק מים מינרלים, שמילא בברזיה קודם, אבל כשהתחיל השידור הנקרופילי ברדיו הוא מיד נרגע, ואף דרש להגביר את הרדיו. בשלב מסוים, כשהשדרנית דיברה על הרוע של החיזבאללה, הציע מבקבוק המים לבחורה שרב איתה קודם. כשם שהמלחמה התחילה כספין, גם ההבאה של הגופות לקבורה "במקרה ובאורח ניסי" ביום עדות טלנסקי (במקרה באותו יום בשער העיתונות אולמרט מזיל דמעה על ארון גולדווסר, ליד קרנית, ונדחף לפריים ידידינו ברק), מראה שוב שבישראל, כמו אצל החיזבאללה, לא מהססים להשתמש בעצמות בדרך הנלוזה ביותר. כך היה גם עם סיבוב ארון הקבורה הדרמטי של הארונות, ממש כמסע הופעות של זמר שכולם רוצים לגעת בו, במשך יותר מ-24 שעות בכמה אתרים שונים כדי לתת לכל הנאומים להתרחש ולכל קצין זוטר במוסד להתבטא ברשת ב', במקום לקבור אותם מיד, בצניעות וללא פוליטיקאים (שמעתי ברדיו את אחד הנואמים או הנואמות על הקבר טוענים שגולדווסר ורגב בכך שגרמו למלחמה "הצילו את מדינת ישראל מהשמדה"!).

      פרשן אחר בטלוויזיה כינה את הלבנונים בכללם "פרימיטיבים", דבר שאפילו לא עורר מצמוץ אצל המראיינת. אין לי סימפטיה להתנהגות של חיזבאללה עם הגופות, או בכלל, אבל אפשר לחשוב שאנחנו לא אוגרים במקומות מסתור עצמות וקרקפות אויבים לסחר-מכר עבור עסקאות כאלה. חיזבאללה לא גילה עד הרגע האחרון אם החטופים חיים, בדיוק כשם שישראל לא גילתה עד העסקה איפה הטמינה מוקשים בלבנון, דבר שמביא להרוגים רבים מדי שנה. זה לא רשע? זה טוב לב?

      ריר זבל נוזלי

      "ישראל חזקה

      מעודדת כרזה
      על בית מעריב

      את הנוסעים
      למסעדת צ'ימיצ'נגה",

      מתוך "כשלון" של אהרן שבתאי (מעין 3).


      מטרת ימי השידורים המיוחדים והגיליונות המיוחדים וכותרות הדם האלה, חוץ מלמכור עיתונים ולהשיג רייטינג וכסף, היא לספק הזדמנות לשנאה, לתעוב, לרגשות הנמצאים בתחתית שקית האשפה של הרגש האנושי, כריר זבל מצחין. במקום לנסות לקרב בין שכנים, שמתישהו הרי יחיו בשלום, במקום לדבר על היום שבו האמהות בשני הצדדים מקבלות את הגופות לקבורת בניהם, התקשורת (גם הערבית) רוצה בכל מחיר להראות שעומד מולנו, מעבר לגבול, אויב אכזר ונטול לב. מדובר בהחלטה צינית ומודעת: בהקמה המרגשת של איגוד העיתונאים הצעירים בבית סוקולוב ביום שישי האחרון, עלתה אילנה דיין וסיפרה איך מנהל בקול ישראל התקשר לאחד השדרנים ורמז לו כי בשידור, כשחשפו את הארונות של החיילים, הוא היה צריך אולי לומר משהו על חוסר הלב של נסראללה.

      אותם אנשים שמדברים על הרוע והפרימיטיביות של הלבנונים, הם אלה שדיברו בקיץ הנורא של 2006 על הצורך במלחמת השולל המרושעת הזו. הם אלה שהיו חסרי לב וצוהלים כשחפים מפשע מתו. הם, לטעמי, הפרימיטיביים. מלבד משקפיהם וטעמם במסעדות יוקרה, במה טובים הפרשנים הששים לקרב ודם מהכוהנים האנימיסטיים הסוגדים לאש משמים ולמעופן של ציפורי הברזל?

      רועי ארד הוא עורך כתב העת מעין