אין אונות

האזנה ל"השער נפתח", אות החיים ששלח ארז הלוי לפני כמה חודשים, דווקא ביום בו משודרת תכנית בעונה החדשה של "כוכב נולד" מספקת חוויה מוזרה: בפינה הימנית, התוכנית שאמורה להעניק לכישרונות הווקאליים הצעירים את ההזדמנות לתפוס את הרגע בצוואר ולטלטל אותו עד שהחלום ייגמר; בפינה השמאלית, זמר נשכח והצלחה לרגע באמצע שנות ה-80, עשר שנות היעלמות ואחריהן עוד ארבע עשרה שנות היעלמות שבסופן ספק אם מישהו יזכור עד כמה "הדייגים" הוא שיר עוצר נשימה.

אלא שבישראל עסקינן, והיפוך התפקידים כאן שכיח כמו תאונות אופניים ביום הכיפורים: הזקנים בסופו של דבר הם ישראל בר-און ושות', חבורת עובש מוחלט ביותר שבוחרת שבוע אחרי שבוע באותם טונים מתפנקים ועצלים ואילו הלוי נשמע כאמן הבשל ביותר לאודישנים של החבורה: מרגול וודאי היתה מחמיאה לסאונד התימני המשגע שלו, ואילו צביקה פיק היה מתאבד על הדיקציה המושלמת, שלא רק שנשתמרה במשך השנים בהם הלוי נעלם, אלא גדלה והתעצמה.

מתוך ההגשה הייחודית שלו, הלוי פותח את האלבום בסדרת טקסטים מרגשים ("השער נפתח", "עוד יקרה לנו נס", "שירי אהבה") המתניידים בין עברית גבוהה ותנ"כית לשורות על SMS. גם ללא קשר לאיכות השפה, השירים של הלוי נושמים כל הזמן, מחפשים ריחות וחיוניות. גם בשירי האהבה הבנאליים ביותר שלו, כאלו שנשמעים כמו טקסטים של סנופ דוג אחרי היכרות עם פירושי רש"י, הלוי הוא עדיין אותו מבצע טהור מ-1984 שהפיל את תל אביב עם "הלילה", מהמעולים והנשכחים שבאלבומי האייטיז הישראלים. "השער נפתח" אולי אינו משחזר את כלל הקסם, ולו בגלל שהלוי הוא פשוט אינו אותו אדם: כשם שהוא מצליח להכניס את ה-SMS לתוך הסיפור שמתקיים בשנות ה-2000, כך הוא אינו מתאמץ לשחזר את דמות האניגמה שתפר לו מתי כספי באותו אלבום. במובן מסוים, הלוי יוצא מ"הלילה" החשוך שבו כמעט לא ניתן לראות אותו ומגיע לבית שבו השער פתוח והוא חשוף לגמרי.

חשוב לומר שמוזיקלית הלוי נוטה לחזור על עצמו: פעם זו הגיטרה הקלאסית שמאיר בנאי שרף מכל כיוון בשירים נוסח "בשם האהבה" ולפעמים אלו השלדים האקוסטיים של ברי סחרוף ("שירי אהבה" הוא בעצם גרסאת דיסק הבונוס בהופעה של ברי סחרוף ל-"77"). מדי פעם מפתיע המפיק המוזיקלי שגיא זקוסקי את הלוי בארטילריה מרככת של קלידים וכלי הקשה ואפילו פלמנקו ("טלי"), אך "השער נפתח" נותר בבסיסו אלבום פשוט מאד של כותב-מבצע חד פעמי: כזה שפעם ב-14 שנים מחביא בציפורן אצבע כף רגלו המתגברת אש, שישראל בר-און כנראה לעולם לא יזכה להתחמם בה.

ארז הלוי, "השער נפתח" (נענע דיסק)

אם הלוי הוא הוכחה מצד המבצע לכישלון של "כוכב נולד 6", בן בלבינדר מגיע להכות על חטא האנרגיה בתוכנית של המדינה: שהרי אם יש דבר בלתי נתפס לחלוטין בדינמיקה של מתמודדי "כוכב נולד" הוא היחס ההפוך בין גילם הצעיר לאופי השירים הכה אנטי רוק'נ'רולי אותם הם בוחרים לבצע (וזכור לטוב מישה קירקילן וקריזת נירוונה שתקפה אותו בעונה 3). בלבינדר מרפרף כבר בפתיחה של "כניסה אחורית" להתעלמות הגדולה ביותר של הרוק הישראלי (מלבד משינה לכמה דקות), הפיקסיז, עם גיטרה תוקפנית, תופים אגרסיביים ובס דומיננטי ותוך 27 דקות מותח קו אדום וחריף בין חרמנות חורף להזיות קיץ. הוא שר כמו קרב קרשים בין מקורבי קורין אלאל למעריצי יוסי בבליקי על עמודי חשמל רטובים ויוצא כמעט רוק'נ'רול-סטאר עם שורות כמו "אהבתי כבר הרבה מדי/ עכשיו הזמן לקצת ישבן", שמוכיחות שכל התיאוריות האקדמיות על הסגירות של השפה העברית בפני הרוק'נ'רול אמינות כמו דיווח של דובר צה"ל.

בנוסף ובניגוד לאלבום הבכורה המעולה שלו, "אכול כפי יכולתך", בלבינדר מוותר כאן כמעט לגמרי על שימוש בכפתורים שאין לו מושג מה בדיוק הם עושים ונשאר עם הצליל הבשרי והחשוף כמו נגיחה של סוס בתוך השיניים, מה שמביא את "כניסה אחורית" לתואר הנכסף "המרענן הרשמי של הקיץ". רק חבל שלא היו לו כל כך הרבה מתמודדים.

קשה לחשוב על אלבום ישראלי שווליום גבוה נותן לו ערך מוסף, שלא לומר מזיזים איזושהי גבה בתנועה של ריקוד. בלבינדר לא ממציא ב"כניסה אחורית" את הגיטרה החשמלית וגם לא ממש משיג את מיק ג'אגר בתחרות ריצה אל הקוק; אבל כשחושבים על זה, אין דבר שהרוק הישראלי זקוק לו יותר מ"כניסה אחורית", כזו שתגרום לו להבין שהוא גוסס לגמרי, לא רלוונטי, לא מניע, לא חושב והגרוע מכל: אלו בדיוק הסיבות ש"כוכב נולד" הפכה אותו לנורמת ביצוע. דווקא בלבינדר, שביום-יום מחזיק בזיכיון לניהול סניף של "ארומה", מצליח לדחוף קצת אלכוהול לגרון היבש של המאזין הישראלי, שמסתכל על אנגליה בגיל 19 ורואה את אלכס טרנר ומחפש את מקבילו בישראל ומוצא את ישראל בר-און.

בן בלבינדר, "כניסה אחורית" (הוצאה עצמית)