ג'ימאליה ג'ים

לפני חודשים ספורים התוודעתי לראשונה לאלבום החדש של ג'יימי לידל "ג'ים". באותו הרגע הפעלתי את תכנת הסולסיק במחשב, שמשום מה מסרבת לתפקד בחודשים האחרונים. באופן די לא מפתיע, לא הצלחתי להוריד ולו שיר אחד מתוך האלבום ובייאושי, החלטתי ללכת על אופציה ב': הורדת האלבום באיי טיונס. לאחר הקלדה, לא קצרה, של פרטי כרטיס האשראי, גיליתי שחברת העל מבית אפל, מסרבת לפנק תושבים שהם לא אנגלוסקסים בהורדה בתשלום (אחר כך שיאיימו בתביעות אף בי איי, אין בעיה). זנחתי סופית את רעיון ההורדה והאזנתי לקטעים נבחרים באתר הבית של לידל.

חודשיים אחרי – ולשמחתי כבר השגתי את האלבום דרך חבר ואני נוהגת להאזין לו בכל מצב המחייב אופטימיות – התברר לי שבעוד תושבי ארץ הקודש מופלים לרעה על ידי התפוח הגדול של אפל, אם אתם לוגמי תה בחמש אחר הצהריים, תוכלו לראות פסטיבל שלם שרץ על פני חודש עמוס ב-62 הופעות שוות בחינם. קוראים לזה האיי טיונס פסטיבל וכל מה שעלייך לעשות על מנת לראות את אחת מההופעות השוות שהוא מציג (כל יום בחודש יולי מתקיימת הופעה במועדון ה"קוקו" הקמדני) זה להרשם באתר, לקבל קוד ולהגיע לקופה. בין ההופעות (השוות, כבר אמרנו?) תמצאו את בלק קידס, נ.ר.ד, רוטס מנובה, דיזי רסקל, צ'קה קאן וכמובן גם ג'יימי לידל (טיפ ישראלי: ברגע שקיבלתם שרשרת כניסה להופעה אחת, אל תטרחו להרשם שוב, אפשר להכנס איתה איתה לכל שאר ההופעות).

משיטוטי יו-טיוב אפשר לראות שהאדון לידל נוטה להגיש הופעות מהממות ואכן כך היה. את הופעת החימום נתנה Yelle, פרחולה משגעת מפריז שעושה אלקטרו אידיוטי, אך נהדר. משודרגת בדי ג'יי ומתופף חי, היא מקפיצה את הבריטים עם ביטים נושקי האוס ותנועות ידיים א-לה-קלאב מד. לאחר האתנחתא הקומית הזו, עולה הר לידל עם להקתו החיננית (בסיסט בתלבושת אלביס, סקסופוניסט בקימונו, קלידן הכי ג'אזי, ומתופף ברגיל) ופותח ב- "Another Day" מ"ג'ים" החדש. בבת אחת הפך המקום למועדון סווינג בשנות החמישים ולידל, בפאסון הילד הסורר של המטיף, מקבץ על הבמה כאילו היה הדבר האמיתי (אולי הוא באמת הדבר האמיתי).

אחרי כמה שירים, עובר לידל לתחום המומחיות שלו וזורק למתופף: "יאללה, בוא נעשה את זה". המתופף עובד לסולו פאנקי דראמר ולידל פונה אל הסמפלר שלו; ביט, אחרי ביט, הוא בונה את הקצב, ביט בוקס תופים, בס ליין, קולות רקע, מחליף אפקטים ומקצבים והכל בלייב. רק הוא, המיקרופון והסמפלר. להמחשת העניין, הלהקה יורדת מהבמה. ג'יימי, שנראה לרגע אחוז דיבוק, ממשיך בשלו בעוד הקהל משתגע. "נשארתי לבד", הוא מוריד את אחד המיקרופונים לקהל ונותן לחברה לעשות לו קולות.

הלהקה חוזרת ל- "A Little BIT of Feel Good" ולידל, במחווה מתוקה, פונה לצד למחוא להם כפיים. ממשיכים עם "Greem Light". לידל מספר שהוא כתב את השיר לילד בין שתיים עשרה, מבין איך זה נשמע ומספר שהילד הוא אחיין שלו. הוא מחליט לשיר את השיר כשהוא עומד על ברכיו ופונה לילד דמיוני. כן... אבל זה עובד. בהדרן חוזר לידל חבוש בטלוויזיה שעליה מסתובב פטיפון. כן, נו.. באמת שזה עובד.

עם טעם של עוד, ההופעה נגמרת ב- "Multiply" מהאלבום הקודם של לידל. הקהל האנגלי, שכנראה כל כך רגיל להופעות האלו, יוצא בסדר מופתי מהאולם. גם אני איתם, בדרך החוצה, מהרהרת מתי איי טיונס יחליטו לפנות גם אל הקהל הישראלי. מתי לחילופין תרים את הכפפה איזו חברה סלולרית, או שפשוט סולסיק יתחיל לעבוד. עד שזה יקרה, צאו אל חנות התקליטים (הממוזגת) הקרובה אל ביתכם וקנו לכם את האלבום הכי כייפי שיצא הקיץ. או שפשוט סעו ללונדון.