פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון

      ג'ורג' בן ה-57 מסתגל בנחת לחייו כפנסיונר, אבל אז בתו הסוערת, מודיעה שהיא מתחתנת בשנית. מתוך "בעיה קטנה"

      זה התחיל כשג'ורג' מדד חליפה שחורה באו?ל?ד?ר?ס בשבוע שלפני ההלוויה של בוב גרין.

      לא המחשבה על ההלוויה היא שעירערה את שלוותו. גם לא זה שבוב מת. למען האמת, נחמדו?ת המלתחות של בוב תמיד היתה קצת מייגעת בעיניו, ובינו לבינו רווח לו שכבר לא ישחקו סקוו?ש. נוסף על כך, הצורה שבה מת (התקף לב בשעה שצפה במרוץ הסירות בין מועדוני השיט של אוקספורד וקמברידג' בטלוויזיה) היתה מרגיעה באופן מוזר. סוזן חזרה מאחותה ומצאה אותו שוכב על גבו באמצע החדר כשידו על עיניו. הוא נראה כל?כך של?ו, שבהתחלה חשבה שהוא מנמנם.

      זה בטח כואב, ברור. אבל אפשר להתמודד עם כאב. והאנדורפינים בוודאי נכנסים לפעולה די מהר, ואחריהם התחושה שהחיים חולפים בשעטה מול העיניים, שג'ורג' עצמו חווה לפני שנים אחדות כשנפל מסולם מתקפל, שבר את המרפק במסלעה שבגינה והתעלף — תחושה לא בלתי נעימה, כזכור לו (מראה נוף מגשר ט?מ?ר בפ??לימו?ת תפס מקום בולט משום מה). הדבר נכון כנראה גם לגבי אותה מנהרה של אור בוהק כשהעיניים מתות, אם מביאים בחשבון את מספר האנשים ששמעו את המלאכים קוראים להם לשוב הביתה לפני שהתעוררו ומצאו רופא זוטר ניצב מעליהם עם ד?פיב??ריל?טו?ר. ואז... כלום.

      זה נגמר, מן הסתם. זה היה מוקדם מדי, כמובן. בוב היה בן שישים ואחת. ולסוזן ולבנים יהיה קשה, גם אם סוזן ממש פורחת עכשיו, כשסוף?סוף היא מסוגלת להוציא משפט שלם מהפה. אבל בסך הכול נראה שזו דרך טובה ללכת.

      ***

      לא, הנ?גע הוא ששיגע אותו. הוא כבר הסיר את מכנסיו ולבש את חלקה התחתון של החליפה, ואז הבחין באליפסה קטנה של בשר תפוח על ירכו, כהה מהעור סביבה ומתקלפת מעט. תכולת קיבתו עלתה והוא נאלץ לבלוע כמות קטנה של קיא שהופיע בירכתי פיו. סרטן.

      הוא לא חש כך מאז ש"פ?יירב?ו?ל" של ג'ון זינ?בסקי התהפכה כמה שנים לפני כן והוא מצא את עצמו לכוד מתחת למים וקרסולו תפוס בלולאת חבל. אבל זה נמשך שלוש או ארבע שניות לכל היותר. והפעם אין אף אחד שיעזור לו להפוך את הסירה בחזרה. הוא יצטרך להרוג את עצמו. המחשבה לא ניחמה אותו, אבל זה היה משהו שביכולתו לעשות, והוא הרגיש שהוא שולט במצב קצת יותר. השאלה היחידה היתה איך. קפיצה מבניין גבוה היא רעיון מבעית, להסיט אט?אט את מרכז הכובד שלך מעבר למעקה, האפשרות שתשנה את דעתך באמצע הדרך למטה. והדבר האחרון שהיה נחוץ לו בשלב הזה הוא עוד פחד. לתלייה נדרש ציוד, ואין לו אקדח. אם ישתה מספיק ויסקי ייתכן שיהיה מסוגל לאזור אומץ ולמחוץ את המכונית. יש שער אבן גדול בצד הזה של ס?ט?מ?פו?רד. לא תהיה לו שום בעיה להיכנס בו במאה חמישים קילומטרים בשעה. אבל מה יהיה אם עצביו יבגדו בו? אם יהיה שתוי מכדי לשלוט במכונית? מה יהיה אם מישהו בדיוק י?צא מאותה דרך פרטית? מה יהיה אם הוא יהרוג אותם, יישאר משותק וימות מסרטן בכיסא גלגלים בכלא?

      "אדוני...? תואיל להתלוות אלי בחזרה לחנות?" צעיר בן שמונה?עשרה פחות או יותר נעץ מבט בג'ורג'. היו לו פאות אדמוניות ומדים כחולים כהים, גדולים עליו בכמה מספרים. ג'ורג' קלט שהוא כורע על המפתן המרוצף שמחוץ לחנות. "אדוני...?" ג'ורג' קם על רגליו. "אני מצטער מאוד." "תואיל להתלוות אלי...?" ג'ורג' הביט מטה וראה שהוא עדיין לובש את מכנסי החליפה, ושהחנות פתוחה.

      הוא התכפתר בחיפזון. "כמובן." הוא שב ונכנס בדלתות, ואז פנה בין תיקי היד והבשמים לעבר מחלקת בגדי גברים, איש הביטחון סמוך מאחוריו. "כנראה נתקפתי מין הלם." "תצטרך לדון בזה עם המנהל, אני חושש, אדוני." נראה שהמחשבות השחורות שמילאו את ראשו רק שניות ספורות לפני כן קרו מזמן. נכון, כשעמד על רגליו הוא הרגיש קצת חסר ביטחון, כמו שמרגישים כשחותכים את הבוהן באזמל, למשל, אבל בהתחשב בנסיבות הוא הרגיש טוב להפתיע.

      מנהל המחלקה לבגדי גברים עמד ליד כוננית של נעלי בית וידיו משוכלות על מפשעתו. "תודה, ג'ון." איש הביטחון החווה כלפיו מנוד ראש קטן של כבוד, סב על עקביו והלך. "טוב, מר..." "הו?ל. ג'ורג' הול. אני מתנצל. אני..." "אולי כדאי שנחליף כמה מילים במשרד שלי," אמר המנהל. הופיעה אישה ובידיה המכנסיים של ג'ורג'. "הוא השאיר אותם בחדר המדידה. הארנק שלו בכיס." ג'ורג' דחק בו. "כנראה היה לי מין ב?ל?קא?או?ט. באמת לא התכוונתי לעשות צרות." כמה טוב לדבר עם אנשים. הם אומרים משהו. הוא אומר משהו בתגובה. הטיק?טק היציב של שיחה. הוא יכול להמשיך כך כל אחר הצהריים.

      "אתה בסדר, אדוני?" האישה אחזה במרפקו והוא החליק מטה והצידה על כיסא מוצק יותר, נוח יותר ותומך יותר מכל כיסא שזכר. הכול התערפל מעט לכמה רגעים. אחר כך הונח בידיו ספל תה. "תודה." הוא לגם. התה היה לא טעים אבל חם, והספל היה מאג חרסינה נאה והאחיזה בו היתה מנחמת. "אולי כדאי שנזמין מונית." קרוב לוודאי שכך הכי טוב, הוא חשב, לחזור לכפר ולקנות את החליפה ביום אחר.

      מארק האדון "בעיה קטנה". תרגם: אמיר צוקרמן // זמורה ביתן מחברות לספרות