רד בנד מעל מסך הטלוויזיה שלי

אם אתה בר מזל זה קורה לך פעם בשנה. אתה יושב מול הטלוויזיה ופשוט לא מאמין שמה שהמוח שלך קולט באמת מתרחש על המרקע. אתמול זה קרה לי, שלוש פעמים, כשצפיתי בפרק הראשון של "Red Band", בפרק השני של " Red Band " ובפרק השלישי של " Red Band ". יש שישתוממו על עצם הפליאה ויאמרו שכשאיתן צור מביים ושלום חנוך משתתף בתפקיד אורח - משמע שהסדרה החדשה של הוט היא הדבר הלוהט הבא. אבל " Red Band " רחוקה מלהיות עוד סדרה מגניבה, מצחיקה ושנונה. היא לא "פרודיה עם בובות" וגם לא "הסדרה ששלום מתארח בה", היא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה שלנו, שבעצם בכלל לא משודרת בטלוויזיה שלנו, אלא אם יש לכם VOD.

" Red Band" היא סדרה עם קונספט כל כך שאפתני ומורכב, שמולו אפשר להגדיר את "ואלס עם באשיר" רק כ"דרמה". במרכזה עומד רד אורבך (כל קשר בינו לבין המאמן האגדי של בוסטון סלטיקס מקרי בהחלט), סולן להקת רוק דמיונית שפעם, בשנות השישים, שינתה את פני הרוקנ'רול בישראל, וכרגע עומל עם חבריו המזדקנים ללהקה על קאמבק. כדי לגייס קהל להופעת הקאמבק שלהם, מזמינים חברי הלהקה אמנים עכשוויים, פופולאריים ואנושיים לגמרי דוגמת שלום חנוך, אביב גפן, אפרת גוש, שלומי שבן ועוד. בכל פרק של הסדרה מתארח אמן אחר, וכל התקדמות עלילתית מוסרטת על ידי מצלמה, כך שמתקבל מעיין תיעוד דוקומנטרי, או כמו שכבר ניסחו זאת פעם ב-MTV, "רוקומנטרי".

בכל מקרה "רד בנד" מבולגנת מדי בכדי לנסות ולהתחיל לסדר אותה בהגדרות. חלק מהשחקנים המשתתפים בה הם בובות וחלקם בני אדם, חלק מבני האדם משחקים את עצמם וחלק משחקים דמויות בדיוניות. "רד בנד" היא גם קומית, גם מטופשת, גם חצופה ומטונפת, גם מרגשת וגם דרמה מוזיקלית, אך בעיקר היא דוגמה מצוינת של ניצול פורמט מיוחד ליצירת אמירה נוקבת, שהיא גם בידור קל להמונים. קל יותר לצפות בבובה מורידה שורות ואומרת לבחורה שתמצוץ לה, מאשר במשה אבגי דופק חגיגת ומזיין בשירותים של הברייקפסט, למשל . כיוון שאנחנו, הצופים, חסרי סנטימנטים כלפי חוטים ובד, היוצרים מרשים לעצמם להיות נטולי עכבות וכך נוצרת הסביבה הפורה ביותר לעשייה טלוויזיונית, שמאפשרת לומר הכל, בלי מתווכים, דימויים ומטאפורות.

הביקורת על עולם הרוקנר'ול מוטחת מפורשות ולכל עבר: אל חברות התקליטים והאמרגנים, עם הומור עצמי רב כלפי מוזיקאים ("זה סיוט, הא?" על הבנות נחמה, "צריך לעשות משהו עם הקול שלך", על אביב גפן) וקריצה לתעשיית המוזיקה המקומית ("אומרים שהוא הלך לאריק איינשטיין, עכשיו שניהם לא יוצאים מהבית" על שלום חנוך). וכך, הפרודיה על עולם הרוק הישראלי, גם אם אינה מקורית למדי, נוסקת לגבהים חדשים.

אך הסיבה לכך ש"רד בנד" מצטיינת קשורה בעיקר למרענן הרשמי של הקיץ, רד אורבך. סולן הלהקה הוא אמנם בובה, אך דמות אנושית, עגולה ומהימנה, אקצנטרית לחלוטין, כמו שכוכב רוק מזדקן אמור להיות. מעבר לאתנחתות הקומיות שהוא מספק ללא הרף (מתעקש לדבר אנגלית למרות שהוא מבין עברית, חי בעבר וחושב שמגדל שלום הוא הגבוה ביותר במזרח התיכון), הוא גם הסיבה לכך שמדובר בסדרה מעוררת חמלה ונוגעת ללב. רד הוא אסי דיין המוזיקלי אם תרצו, זה שאין לו אלוהים אבל דווקא לא היה מזיק לו אחד, זה שמעורר רחמים ואמפתיה באותה המידה; זה שמביא למסך רגעים מתוך האלטר אגו הפרטי של כל אחד מאיתנו ובכך מספר לנו גם דבר או שניים על עצמנו.

ישנן עוד סיבות רבות לכך ש"רד בנד" מצוינת: העלילה בה נוכחת ומתקדמת ולא נזנחת לטובת הצחוקים, שי אביבי מושלם בתפקיד הפסיכולוג של הלהקה ובסוף כל פרק מגיע ביצוע של להקת "רד בנד" עם האמן שמתארח בפרק. שלושת הביצועים בהם צפיתי עד כה (עם הבנות נחמה, אביב גפן ואפרת גוש) שמרו על רמה גבוהה ובהחלט ראויים להתאגד לכדי דיסק. והדבר האחרון והחשוב ביותר, גם "רד בנד", בדומה לסדרה הטובה הקודמת של הוט "תעשה לי ילד", מתחפשת לסדרה על מוזיקה, כשלמעשה היא סדרה על בני אדם. בשונה מ"תעשה לי ילד", הבן אדם הכי אנושי בסדרה הוא בובה – וזה, גבירותיי ורבותיי, גאונות טלוויזיונית אמיתית.