שם דבר

    "דומא קי" של סטיבן קינג, מתאר את האימה שבחוסר היכולת לקרוא לדברים בשמם, אבל חושף את המחלה הגדולה של קינג

    נמרוד לין

    "המילה הורגת את הדבר" (ז'אק לאקאן)

    ב-1999 סטיבן קינג עבר תאונת דרכים קשה. אף על פי שבדרך-כלל אני סולד מהניסיון לזהות ספרים או אירועים בדיוניים עם חייו של הסופר, קשה להתעלם מן הקשרים שבין אותה תאונה ממשית לתאונה הפותחת את ספרו "דומא קי". אדגר פרימנטל, בניגוד למר קינג, היה סתם קבלן עשיר כשעגורן עלה על המכונית שלו והותיר אותו בלי יד ועם רגל מרוסקת. אבל הנכויות הפיזיות הללו כמעט מחווירות נוכח התרופפות הזיכרון והתקפי הזעם מהם הוא סובל כתוצאה מן התאונה. באופן לא מאד מפתיע אשתו עוזבת אותו והוא מחליט להשאיר מאחור את שברי חייו, לעבור לאי דומא קי שעל קו החוף של פלורידה ולהתחיל להתעסק ברצינות בציור.

    מכיוון שמדובר בספר של סטיבן קינג אתם יכולים להיות בטוחים שהאי הזה, דומא קי, הוא קצת משונה. אדגר, שלא למד ציור מעולם ושעיקר ניסיונו מורכב מהשרבוטים שכולנו מציירים בזמן שאנחנו עסוקים בלדבר בטלפון, מצייר באובססיביות, ברעב עצום והוא מצייר *טוב*. הבעיה היא, כמובן, שהציורים שלו הם יותר מציורים והם טעונים בכל מיני כוחות אפלים ומופלאים.

    טוב לדעת (תוכן מקודם)

    איסטנבול פתוחה - זה הזמן לפתרון טבעי וקבוע להתקרחות גברית

    חברת איילת גייר
    לכתבה המלאה

    אמנות או נמות

    חלקו הגדול של הרומן, החלק הטוב, עוסק בקשר הזה בין טראומה ואמנות. קינג הוא לא החוקר המעמיק או המבריק ביותר של הנפש האנושית, אבל כהרגלו, הוא מצליח להעמיד דיוקן מפורט ואמין של נפש אמריקאית וכהרגלו, מדובר בנפש פצועה. הרי קינג הוא בעצמו אמן, צייר נופים, אם תרצו, של הלא-מודע האמריקאי. הוא מבין באופן אינטואיטיבי שאימה, כל אימה, נובעת מן הנתק שבין המילה והדבר. הדוגמא הטובה ביותר היא שמו של המגנום אופוס הקינגי: זה. "זה" הוא השם שאנחנו נותנים למה שאין לו שם. "זה" הוא תמיד שם זמני, עד שנמצא תיאור הולם יותר ולכן יש בו משהו מבטיח ומרגש. הוא מציב שאלה שחייבים לענות עליה: מה "זה"? אצל קינג, התשובה נוטה להיות מסויטת. ועם זאת, היא תמיד מאכזבת משום שהתשובה הורגת את הקסם של השאלה, את קשת האפשרויות שהיא פורשת.

    בדרך-כלל קינג מתאר את "זה" שעדיין אין לו שם, שמעולם לא צריך היה לתת לו שם משום שאיש לא האמין שהוא אפשרי. ב"דומא קי", המצב הפוך. אדגר שוכח מילים. הדברים ישנם, הם מופיעים לפניו, אבל הוא אינו מסוגל לשיים אותם. זוהי אימה אחרת לגמרי, בנאלית אבל מעניינת הרבה יותר. היא מעניינת משום שהיא מתארת מצב שכל בן אנוש חווה – התסכול שבאי היכולת לתאר את העולם. זהו חוסר השליטה הנורא ביותר. על התסכול הזה מפצה אדגר בציור. מה שהוא אינו יכול לתאר במילים הוא מתאר בצבעים. בכוונה או שלא בכוונה הציורים שלו נעשים סוריאליסטיים ובמקום לתאר את העולם הם פועלים בו. כאן ההשוואה בין קינג לגיבורו בלתי נמנעת.

    אתה הוא "זה"

    קינג מרבה לכתוב על סופרים ויוצרים ("החצי האפל", "מיזרי", "הניצוץ") ותמיד מלווה את הכתיבה הארס-פואטית שלו תחושה של חרדה, של אסון בלתי נמנע שהמילים עומדות לחולל. האמנות הפכה את סטיבן קינג לאיש עשיר, מפורסם ונערץ, אבל נדמה שהיא רודפת אותו לאין-קץ. עזבו רגע את החיבה לאלכוהול ותרופות; סופר שמכר 350 מליון עותקים מספריו יכול למחוק את הוורד מהמחשב בלי נקיפות מצפון. אבל קינג ממשיך להוציא ספר כמעט כל שנה (במהלך קריירה בת 40 שנה בערך הוא פרסם 70 ספרים). משהו רודף אותו, איזה כורח, איזה שד שכופה עליו לכתוב עוד ועוד. הייתי יכול להציע שמות של מספר שדים פסיכולוגיים כאלה, למשל "תסביך נחיתות" או "צורך באהבה", אבל אני חושב שלשד של קינג קוראים "זה": האניגמה שמציב הדבר שעדיין אין לו שם. הוא ממשיך לכתוב משום שהשמות שהוא נותן לדברים הקמאיים והאפלים שהוא בורא, אף פעם לא הורגים אותם סופית ובכל פעם מחדש צריך לברוא ולחסל אותם; זו התמכרות שקשה להיגמל ממנה.

    החלק הטוב של "דומא קי", אם כן, הוא החלק שבו אדגר/קינג לומד שפה חדשה לתיאור העולם, אחרי שהעולם הישן והשפה שהרכיבה אותו מתו בתאונה. דא עקא, על רכישת שפה חדשה צריך לשלם וכאן מתחילה הבעיה של "דומא קי".

    זהירות: ספויילרים קלים

    כמו ביותר מדי רומנים של קינג, הרוע הוא משהו חיצוני לאדם. אני לא מתכוון לחטאים הטריוויאליים שכולנו חטאנו; עליהם מוכן קינג לסלוח. אבל הוא מציב מחוץ לגיבוריו דמויות שהן רוע מוחלט, בלתי מוסבר ועל-טבעי שיש לחסלו (באופן זמני). זהו פתרון קל מדי. הוא מטשטש את הרוע האנושי, היומיומי, את האכזריות הבלתי נסבלת שכולנו משיתים על הזולת. והלב כואב משום שקינג הוא אמן דווקא כשמדובר בתיאור הרוע היומיומי הזה, את העוולות הקטנות שמעוללים אבות לבנים, שכנים לרעים ואוהבים לנאהבים. כמעט תמיד הוא מזכה אותם, נותן להם רישיון להמשיך, כאשר הוא מניח להם לגלות מקור חיצוני של רוע שמגמד וגואל את חטאיהם שלהם. אז הם עושים לרוע הזה מיקור-חוץ, שולחים אותו לעזאזל, ונגמר הסיפור. אבל זה לא פתרון, וקינג יודע שזה לא פתרון, משום שהוא ממשיך לכתוב את הספרים הללו, וכמו סיזיפוס, אינו לומד דבר.

    כשקינג זכה בפרס ספרותי חשוב ב-2003, הביצה הספרותית געשה. כמה סופרי אימה (חוץ מפו, כמובן) זוכים להשתחל לקאנון האמריקאי? אבל קינג שייך לקאנון האמריקאי, אם לנקוט במינוח מדעי מדויק, באבו-אבוה. איש לא מטיב לתאר את החרדות האמריקאיות טוב ממנו. הוא אולי לא אמן-מילים גאון, אבל הוא כן קרטוגרף נפלא של הנפש היאנקית. יותר מכך, הכתיבה של קינג עצמה היא סימפטום של סימפטום - הנטייה האמריקאית לא להודות באשמה. תמיד יש איזה רע חיצוני (בן לאדן בשביל אחדים, הנשיא בוש בשביל אחרים) שאשם בבעיותיי, ואם רק אחסל אותו, הכול יהיה בסדר. קינג כותב על ואת הסימפטום הזה כל פעם מחדש, וזה הופך אותו, אולי לא לסופר גדול נקודה, אבל בהחלט לאחד מגדולי הסופרים של אמריקה.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully