לו הייתי אדם בעל אמצעים, או סתם פחות עצלן, אחד הדברים הראשונים שהייתי עושה היה לגלות את זהותו של האיש שמקריין את הפרומואים בערוץ 2 ו-10 ולמכור את איבריו הפנימיים באיביי. כל אדם שנרדם אי פעם מול הטלוויזיה יודע על מה אני מדבר: אתה מנקר לך בנחת מול איזו דרמה משעממת, כשלפתע נשמעת זעקת אימים מכיוון המרקע. "תחזיקו חזק" הוא קורא בווליום שאפילו לא ידעת שקיים בטלוויזיה שלך, "כי הנה זה מגיע". אפוף שינה אתה קופץ ממקומך ורץ בבהלה אל עבר הסלון, רק כדי לגלות, שנייה אחת מאוחר מדי, שהדבר היחיד שהגיע היה משלוח מהסופר, משלוח שהשותף שלך מצא לנכון להשאיר בדיוק בפתח של החדר שלך על מנת שתיתקל בו ותשבור את המפרקת. מיהו אותו צורר אנונימי אשר קולו ממרר את חיינו מדי הפסקת פרסומות? האם גם בחיים האמיתיים הוא מדבר ככה? "ילדים, היכונו, בראשון הבא זה קורה" הוא מטעים בדרמטיות מעל שולחן ארוחת הערב, "אמא נכנסת לניתוח מעקפים".
קשה לשים את האצבע על הנקודה שבה הפכו הפרומואים ממטרד נסבל לתופעה הבזויה והמעצבנת ביותר שמסתובבת לנו על המרקע. אני לא יודע מה מרגיז יותר הקריינות הצווחנית, גיבובי הקלישאות שנשלפות באקראי מתוך כובע, התכנים שנשמעים כאילו נכתבו בסדנת יצירה לכרותי אונה, או העובדה שכל ערוץ מחזיק בערך שלושה פרומואים ומשדר אותם מדי חצי דקה. שיא השיאים היה כמובן היורו האחרון ששודר בערוץ 10, כאשר הצופה האומלל שלא הספיק להעביר ערוץ מיד עם השריקה למחצית מצא עצמו מותקף בידי עדת שמנים המאיימת לנקום בשמנים אחרים אשר ככל הנראה גרמו להדחתם, או אולי אכלו להם את הטוויקס, פרומו עיקש לסדרה חדשה עם השם המבטיח "לאהוב את אנה" שספק רב אם היא קיימת בכלל, ושיא השיאים עודד מנשה, שכתוצאה מאיזושהי בדיחה שיצאה מכלל שליטה הפך למנחה בפריים טיים. וכשיורו ממוצע כולל 31 משחקים אתם יכולים להבין לבד מדוע הטלוויזיה שלי מצאה את עצמה מתעופפת מהחלון במהלך המשחק בין קרואטיה לטורקיה.
אמת בפרסום
מקומם יותר מכל הוא הזלזול באינטליגנציה של הצופים. הערוצים המסחריים ממשיכים להשתמש באותה צורת הגשה ובאותם הסלוגנים אשר היו נהוגים עוד בשנות ה-90 ובטקסטים אשר נראים כאילו נאספו מרצפת חדר העריכה של טלנובלה, ומעלים את השאלה האם קיימת שם בכלל מחלקת קריא ייטיב, או שמא נכתבים הפרומואים על ידי מחשב אטארי עתיק אשר מייצר את הסלוגנים על ידי הצלבה אקראית של המילים "תתכוננו", "חוזר בענק" ו"הפרק שיכניס אתכם לשוק/הלם/קומה".
ברצינות, האם אתם אשכרה מאמינים שישנו אדם שההדחה של מושיק היוותה עבורו את "ההפתעה המרעישה של חייו"? או מישהו שמתקשר לחברו בהיסטריה וצועק אל השפופרת "אני לא מאמין שסהר נכשל בהכנת האפיפיות, אין מצב שאני מפספס את הפרק הבא"? שיא השיאים שייך כמובן לפרומואים המדוברים של "הישרדות", שהביאו את הזלזול בצופה לדרגת אמנות עם הרעיון המבריק של להגיד את ההיפך הגמור ממה שהולך לקרות בכל פעם, טקטיקה שהמשיכו לדבוק בה גם כאשר אחרונת המסעודות קלטה את הקטע. כל שנותר לי זה לתת להם את העצה הבאה "אם אי פעם חשבתם לשחק פוקר, אז אל".
מצד שני אולי כל זה לטובה. בסופו של דבר, רמת הפרומואים רק מתאימה את עצמה לרמה של התכנים. הרי אם הפרומואים היו איכותיים ומעניינים היינו עוד עלולים, רחמנא ליצלן, לצפות ב"לרדת בגדול", "הפוליגרף", ושאר תכניות שגורמות לי להתחרט על המצאת החשמל. יתרה מכך, הפרומואים משמשים אפילו בתור אזהרה לציבור, שיודע שעל מנת להימנע ממפגש לא נעים עם גלית גוטמן, למשל, כל שעליו לעשות הוא לא לפתוח את הטלוויזיה ביום שני בערב על ערוץ 10. פרומואים איכותיים? זו פריבילגיה ששמורה למדינות שבהן מייצרים תכניות כמו "הסופרנוס". אצלנו לצערי, כל עוד הטלוויזיה נראית כפי שהיא נראית, אולי מוטב לשמור על טקטיקת "אמת בפרסום" בגזרת הפרומואים. כי בסופו של דבר לא נעים להודות, אבל אחרי כמה בירות, לראות כמה שמנים מיוסרים רצים במעלה הגבעה עם משקולות, זה ממש, אבל ממש מצחיק.