צום קהל

ללא קשר לביטול של סנופ דוג או לפארסה סביב המופע של מוריסי(המדרג של פארק הירקון-גני התערוכה-האנגר 11-בארבי-החצר של רני רהב לא מוסיף כבוד לאף אחד), נראה שאחרי הכל – זה לא היה הקיץ לו ציפינו. מה שהחל בתנועת עכבר רוטטת על כפתור ה"רענן" בכל כמה שניות כדי לקרוא על המופע החדש שמגיע לישראל, נשמע בחודש אוגוסט כקולות געגוע להופעה של פורטיס. בתקווה שמוריסי יתעלה וקים דיל תצא מההופעה של הברידרס עם אצבעות מלאות שלפוחיות, עד כה לא באמת הייתה הקיץ הופעה שהקהל יצא ממנה, הביט באוויר הפתוח ויכול להגיד שהעולם נראה שונה אחריה. למעשה, מופע החו"ל הטוב ביותר בקיץ הנוכחי היה דווקא של מינימל קומפקט, שעד כמה שקשה להאמין בכך, יישארו ישראלים לנצח.

כמו שיופיו של שער שהובקע בבעיטה מרחוק אינו תלוי רק בבעיטה עצמה אלא גם בזינוקו של השוער, אי אפשר לנתח את כישלון המופעים מחו"ל (לא נראה שמי מהמפיקים זכה לרווח גדול הקיץ) אך ורק לפי הפרמטרים הקלאסיים של זהות האמן ועד כמה עלוב היה הסאונד בהופעה שלו. לדידי, גם התזה הגורסת שלישראל מגיעים רק אמנים עם חצי רגל בפנסיה של הרוק'נ'רול אינה שייכת לכישלון ההופעות האלו מסיבה פשוטה: הקהל הישראלי אינו מקבל מוזיקה חדשה, אלא אם היא חודרת את הרדיו. עבורו, הארקטיק מאנקיז והסטרוקס, שלא לדבר על MGMT או הבלק קידז הם אוויר של כתבי תרבות, מזון למנועי חיפוש ועצים שנכרתו בשביל עוד כמה אותיות. בשנה חודרים לישראל כשניים-שלושה להיטים של מוזיקאים איכותיים והם מוחדרים כלהיטים בודדים, כך שגם להרכבים שכן זכו לעבור בשערי הפקידות המוזיקלית המקומית יש תאריך פטירה. קחו לדוגמא את “Crazy” של נארלס בארקלי שדרס את המיינסטרים, אך אף מפיק לא ייקח את הסיכון ויביא את ההרכב לישראל בשביל שיר אחד. הספיק להם הפיאסקו של מטאפיקס.

זרעי הכישלון של מופעי הקיץ טמון במקום שבו הכי כואב להודות בו: האופציה הקלה היא האשמה של מפיקים מלאי אגו על סף המגלומניה בשיווק גרוע ומיקום בעייתי, אך זוהי רק תגובה לבעיה האקוטית יותר והיא הקהל הפוקד מופעי מוזיקה בישראל. עבור אותו "קהל" ההליכה להופעות מוזיקה בישראל לציבור שאינו מכיר את הקטלוג של פית/קית בעל פי, היא לא צורת בילוי מקובלת כיוון שהמוזיקה בתכליתה בישראל היא מוצר נלווה, אוויר למילוי החלל בצלילים ששמעת ברדיו וכי אין כוח לשבת בקולנוע. צריך לראות את הקהל שחוזר שוב ושוב לראות את שלום חנוך טוחן את עצמו במופע של "חיות לילה" לעומת לילות מתים של 30 שקלים בתמונע כדי להבין שהופעות בישראל הן לא צורה להכרת מוזיקה או לחוויה שונה שלה, אלא המשכו של הרדיו בוריאציות אחרות, ואם אפשר באותו אופן בו הכרנו אותו, שלא נופתע. כשאותם אנשים, האמורים להעריץ את חלוציות האינדי של מוריסי, מסרבים לשלם חמישים ושישים שקלים בכדי להאזין למוזיקאי שמבקש שעה וקצת מזמנם, מה הפלא שהם מסרבים לשלם 350 שקלים על אותה חוויה? הרי הסמית'ס מעולם לא היו חלק מההווי הישראלי, מקסימום כת של אלפים מעטים. לביורק היו יותר להיטים בישראל ממנו, מהיכן הציפייה המופרכת שההופעה שלו תמלא את פארק הירקון?

הכישלון הקבוע של המופע החי בישראל מול הקולנוע והתיאטרון צורב, כיוון שהופעה היא הביטוי המרכזי לסקרנות והחיפוש אחרי העולמות שיש למוזיקה להציע. החוויה של מופע מאלף, שבו המוזיקה מחבקת אותך מחוץ לרמקולים בפנים ובגוף היא הכוח היחיד שיציל את תעשיית המוזיקה מול האינטרנט, פשוט כי מדובר בחוויה שלא ניתן להוריד. אלא שבמקום בו המוזיקה היא רק מסייע ווקאלי למזגן באוטו או צלצול מגניב בטלפון הנייד, מי באמת צריך את המופע החי ובוודאי זה שיש לשלם עבורו? ועוד של מישהו ששר באנגלית? ורק לשעה ורבע? אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי מישהו לידי מחלק את מחיר הכרטיס במספר השירים, עלויות כספיות לא היו הבעיה בהבאת הוט צ'יפ לישראל.

כעת, קצת לפני סוף הבוננזה, המפיקים מבינים את הבעיה: אמנם הטעם שלהם מיושן ומבוסס על הגיבורים הפרטיים שלהם, אולם לא כי זה הדבר היחידי שהם מרשים לעצמם (ועובדה שטוקיו הוטל, המוערצים בטירוף שאין להסבירו, הובאה לישראל בזמן אמת), אלא כי זוהי ההפקה היחידה היכולה תיאורטית להשתלם כלכלית. עכשיו מתברר שגם זה, בעזרתם הרבה של תחרויות "שלי גדול יותר" לא ממש נכון. ההימור שלי הוא שאלא אם יתרחש איזשהו מהפך בהשפעה של מעצבי הטעם המוזיקלי בישראל (נגיד, שערוץ המוזיקה ישדר תוכניות שעוסקות במוזיקה), הקיץ הזה אכן הולך להיות הפורה ביותר בשנים האחרונות ולא כי היו בו אירועים בלתי נשכחים: פשוט אלו שיבואו אחריו ישאירו אותנו עם הסאונד של האנגר 11 ובלי זיוף של איאן בראון להתגעגע אליו.

עינב שיף

לפני שבוע, במהלך נסיעה לצפון, הצביעה חברה על אי תנועה ברחוב סואן ליד נמל חיפה והכריזה "זה האי תנועה שישנתי עליו אחרי ההופעה של בלר". הדבר הראשון שיכולתי להגיד אחרי שתיקה קצרה - תוצאה של שקיעה נוסטלגית אל תחילת-אמצע הניינטיז - היה "כוס אמק". בלר היו כאן ב-1994, רגע אחרי ש"פארקלייף" יצא ורגע לפני שהוא התפוצץ בבריטניה והכניס את הממלכה המאוחדת לשגעת הבריטפופ; שנה קודם הופיעה כאן רדיוהד, אז עוד להקת רוק אלמונית למדי מאוקספורד, שקיבלה את הנוסע המתמיד שלה באל-על על סמך שיר בעל פוטנציאל להיטי שנטחן אצל יואב קוטנר; שנה אחרי קיבלנו את הביסטי בויז בשיא הקריירה שלהם, פי ג'יי הארווי, באמצע הטור של "To Bring You My Love", סוויד שבדיוק נפרדו מברנרד באטלר וקידמו את "Dog Man Star" ופיית' נו מור, שהסתובבו בעולם עם "King for A Day, Fool for A Lifetime", אחד האלבומים הטובים של אותה שנה. גם טריקי, היאנג גודס, באדיקאונט, בלי והפרודיג'י החתימו את הדרכון בבן גוריון באותן ארבע שנים קסומות.

הרבה השתנה בחברה הישראלית מאז. יש שיאמרו שהכל נעוץ בטראומה שאחרי רצח רבין, שהובילה לסוף השבוע הרגוע (סוף השבוע הרגוע הראשון נערך אחרי רצח רבין), שהוביל לגלגלצ כפי שאנו מכירים אותה, שהולידה דור שמכיר מוזיקה שמגיעה רק מהפלייליסט, שהוביל לבורות מוזיקלית ולקהל שאין בו רעב לחידושים, שהמוזיקה היחידה שאפשר למכור לו היא כבר המוזיקה שהוא מכיר וזו הסיבה שהוא יעדיף ללכת להופעה של בלונדי והסטרנגלרס ולא לדאפי וארקטיק מאנקיז, למשל.

כל זה אולי נכון לגבי החברה הישראלית של ימינו, אבל לא מדויק; על אף שעבר יותר מעשור והגנום התרבותי של הקהל הישראלי השתנה קצת, לתלות את האשמה רק בו זו גם התנשאות וגם התעלמות מהדינמיקה של הרוקנרול; הופעות חיות היו ועודן – בוודאי היום עם הפיחות במעמדה של המוזיקה המוקלטת - הדרך הבטוחה ביותר לצבור קהל נאמן. תשאלו את ארקטיק מאנקיז, הווייט סטרייפס, היהודים ובית הבובות. האם רדיוהד היו הופכים לחתני פרס ישראל אילולא היו מבקרים כאן בכזו תכיפות תוך זמן קצר? האם ברט אנדרסון היה מפוצץ את הזאפה אחרי אלבום סולו חלש, לו סוויד לא היו מקפידים להמשיך ולפקוד את ישראל? וזאת למרות שבביקור הראשון שלהם הם אפילו לא מילאו את הסינרמה; ואיך זה שהפרודיג'י הגיעו מהופעה מול אולם חצי ריק למרחץ זיעה בהאנגר 11 ומשם להופעה בפארק הירקון תוך שנתיים וחצי? כל ההרכבים הללו הגיעו בזמן אמת, כשהיו בשיא הצלחתם האמנותית והמסחרית, אבל בטרם היו מספיק גדולים בישראל. מה שהפך אותם לבאנקרים מאוחר יותר עבור הקהל המקומי, היא ההתמדה והתשוקה שלהם ושל המפיקים שהביאו אותם.

גם הקהל, מתברר, לא אידיוט כמו שהמפיקים נהנים לחשוב שהוא. זה לא מקרי שההופעות הגדולות הטובות ביותר שהגיעו הנה בשנה האחרונה היו של ניין אינץ' ניילז ואריקה באדו. שניהם נמצאים אולי מעבר לשיא הפופולאריות שלהם, אבל כוחם היצירתי עדיין במותניהם, כלומר, הם אינם פלקטים דהויים של מי שהיו בעבר. גם ההצלחה הכמעט ולא תיאמן של דוונדרה בנהארט, טוויילייט סינגרס ורג'ינה ספקטור, שפוצצו כל אחד בתורו את הבארבי יותר מפעם אחת, מלמדת שמידת הרלוונטיות של האמן חשובה הרבה יותר מכמות השירים שהוא הכניס ל"עוד 20 להיטי זהב – מסיבת הקריוקי השלמה". כשהם יגיעו לכאן לסיבוב נוסף, אל תתפלאו כשכל הכרטיסים יימכרו מראש, למרות שהם מעולם לא נצפו ב-VH1 Classics. הסיבה שהקיץ הזה הוא כישלון קולוסאלי, היא שההופעות הללו, שמחוממות במיקרוגל אחרי שעברו במעבד מזון, הן - אם לצטט מישהו שיופיע כאן בשבוע הבא - לא אומרות לנו כלום עלינו ועל החיים שלנו.

אז כן, בלונדי, הסטרנגלרס, מוריסי, ניו-יורק דולס, סוזי סו וסייפרס היל הם שמות שלא צריכים הקדמה או הסברים, אבל למי בכלל יש כוח אליהם? את מי מעניינים מיצגים ארכיאולוגיים שבסופם מסתתרת בובת שעווה שטוענת שהיא דבי הארי? מה אכפת לי אם איאן בראון היה הסולן של הסטון רוזס וכתב כמה מהשירים הכי יפים של 20 השנים האחרונות, כשעל הבמה עומד צל חיוור ומזייף שלו? ולא שיש לי בעיה עם קצת נוסטלגיה, אבל שתהיה במידה - בין 20 הופעות עכשוויות - ולא כאופציה היחידה בשוק.

תביאו את ארקייד פייר, הוט צ'יפ, ארקטיק מאנקיז, קניה ווסט, CSS, הרקולס אנד לאב אפייר, סיגור רוס ונארלס בארקלי. תביאו אפילו את ניק קייב עם פרויקט גריינדרמן שכל מי שראה אותו נשרף לגמרי, או את ניל יאנג שמפרק עכשיו פסטיבלים באירופה. צרפו את כל הלהקות האלה, חברו אליהם כמה מקומיים, אם ממש בא לכם אתם יכולים לזרוק פנימה גם איזו להקה גריאטרית, ותרימו איזה פסטיבל מחוץ לעיר. רק עשו טובה, תפסיקו לבזבז את הכסף שלכם. כי אנחנו את שלנו, ואני מקווה שאתם כבר מבינים עם זה, הפסקנו.

ניב הדס