במהלך הסרט "האביר האפל", שואל הג'וקר יותר מפעם אחת את השאלה "למה רציני כל כך?" זאת שאלה שניתן היה לשאול גם את כריסטופר נולאן, האיש שהביא את הגלגול הנוכחי של באטמן למסך הגדול. אחרי הכל, בעיני אמריקאים רבים דמותו ה"אמיתית" של באטמן היא זו מהסדרה הטלוויזיונית של שנות השישים, שהיתה גרסה משעשעת ומשועשעת לאיש בחליפת העטלף. אחרים גדלו על הסרטים הטובים של טים ברטון והגרועים של ג'ואל שומאכר, שגם הם לא ממש היו רציניים.
אבל נולאן, בניגוד לקודמיו, שואב בבירור את ההשראה שלו מחומר המקור הטהור יותר: הקומיקס. ביל פינגר ובוב קיין, יוצריו המקוריים של "האביר האפל", יצרו ב- 1938 דמות אלימה וחסרת מעצורים. דמות שחיה בעולם אפל שנלקח מספרות הבלשים הפופולרית של אותה התקופה.
עם השנים איבד באטמן חלק ניכר מהאופל שלו גם בקומיקס. בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, המנדט בחברת די.סי. קומיקס היה ליצור פנטסיה קלילה ונטולת כל מסר חברתי. באטמן הפך לדמות מכובדת יותר, לא המנודה האפל שהיה במקור. המגמה הזאת החריפה עם סדרת הטלוויזיה, שבה באטמן החביב היה חלק ממערך אכיפת החוק של גותהם הדמיונית.
האביר האפל חוזר
ב-1969, קיבל לידיו את הסדרה דניס "דני" א'וניל, שהחליט להחזיר את האופל לעולמו של ברוס ויין. או'ניל קרא את הקומיקסים המקוריים של קיין ופינגר, ויצר מחדש את הבאטמן שלהם. אפל, קודר, חסר מעצורים. או'ניל גם הוסיף לקאדר האויבים של באטמן את ראס אל גול, הזכור לצופי "באטמן מתחיל".
אבל באטמן שאנו מכירים כיום, זה שמופיע בסרטיו של נולאן, הוא במידה רבה יצירתו של כותב אחד: פרנק מילר. מילר, אחד מיוצרי הקומיקס החשובים ביותר של שלושים השנים האחרונות, הגיע לבאטמן אחרי שהמציא מחדש את דרדוויל בסדרת הקומיקסים שנאספה בהמשך תחת הכותרת "Born Again" - יצירתו הטובה ביותר עד היום.
ב-1986, השנה בה דני או'ניל התמנה לעורך האחראי על חוברות באטמן השונות, כתב פרנק מילר סדרה קצרה בת שלושה גליונות, בשם "Batman: The Dark Knight Returns". מילר כתב על ברוס ויין עתידי, בן חמישים, ששב ועוטה את הגלימה מכיוון שהג'וקר חוזר לסצנה. אבל אויב מסוכן במידה שווה הוא באטמן, הזהות החלופית המעונה והמענה שלו. הטירוף הפנימי שלו שדוחף אותו לצאת לרחובות.
באטמן של מילר הוא גרסה שבורה ומעוותת של באטמן של נולאן, אבל ניתן למתוח קו ביוגרפי דמיוני שמוביל ישירות מאחר לשני. חוט השני שעובר בקו הזה, הוא הדמות השניה בחשיבותה בסדרה, ואולי החשובה ביותר בסרט: הג'וקר.
מראה, מראה שעל הקיר
הג'וקר נוצר עבור הגליון הראשון של "באטמן", חוברת הספינאוף ל-"Detective Comics". כמו אויבו, גם הג'וקר עבר תהליכים ושינויים דומים; הוא החל את דרכו כרוצח פסיכופט, רוכך בהמשך לתכסיסן וגנב וחזר שוב, לגרסה קיצונית עוד יותר של דמותו הראשונית.
הג'וקר של ימינו, בקומיקס וב"אביר האפל", הוגדר במידה רבה מחדש בשתי יצירות. הראשונה היא "DKR" של מילר, ספר שמשמש כסוג של סוף ליריבות ארוכת השנים בין השניים. היצירה השניה שייכת לגדול כותבי הקומיקס של התקופה המודרנית, אלן מור. "The Killing Joke" של מור, שנכתב במטרה מפורשת ליצור גרסה חדשה של הדמות, כולל את סיפור המקור של הג'וקר וסיפור מה"הווה" שבו הג'וקר מנסה להוציא את המפכ"ל גורדון מדעתו והופך את בתו ברברה - מי ששימשה גם בתפקיד באטגירל - לנכה.
הג'וקר של הקומיקס הוא המסוכן באויביו של באטמן. בנוסף לנכותה של ברברה, הוא גם אחראי על רצח ג'ייסון טוד, הרובין השני ועל רצח אשתו השניה של גורדון. כמו באטמן עצמו, לגו'קר אין כוחות. כמו באטמן, הוא מסוכן בגלל מה שהוא מסוגל נפשית לעשות, לא בגלל יכולות על טבעיות ולמעשה, הוא מתפקד כדמות המראה של העטלף.
אז למה באטמן של כריס נולאן רציני כל כך? כי זאת הדרך הנכונה ביותר לגלם אותו. באטמן של נולאן נאמן לדמות הקומיקסית כמו שאף באטמן לא היה לפניו ובכך הופך את "האביר האפל" לסרט ש"מופת" היא לא מילה גסה כשבאים לתארו.