לפני קצת יותר משני עשורים, הושקו בארצות הברית שתי חוברות קומיקס, שהתחילו טרנד גדול של מורכבות ואופל שטרם נראו לפניהן בעולם הסופר-גיבורים. האחת היא "Dark Knight Returns" של פרנק מילר ("300", "Sin City") והשנייה היא "Watchmen" של אלן מור. המשותף לשתיהן הוא עולם דיסטופי בו הסופר-גיבורים הם לא דמויות של אופרת סבון עם תחפושות מטומטמות, אלא דמויות אנושיות, מורכבות ולא בהכרח פשוטות לפענוח. עכשיו, כשהנערים של אז הופכים לבמאים גדולים של היום, יש תקווה לכך ש"האביר האפל" לא יהיה עוף מוזר בנוף סרטי הקומיקס, אלא הסנונית הראשונה של הפיכתם לרציניים יותר, מורכבים יותר וכתוצאה מכך, גם טובים יותר.
מי שהולך לישון עם ג'ואל שומאכר, שלא יתפלא כשהוא קם עם "גוסט ריידר"
בשנות השמונים, הדומיננטיות היתה שייכת לסדרת סרטי קומיקס אחת, "סופרמן". בסוף העשור פינתה זו את מקומה לגיבור הגדול השני של DC Comics באטמן. היו אמנם ניסיונות להביא דמויות נוספות לאולמות הקולנוע, אבל רובם נכשלו ונשכחו. אלא ששתי הסדרות שהצליחו היו, איך לומר, קצת ילדותיות. אל תבינו אותי לא נכון, חיבה רבה יש לי לשני הסרטים הראשונים, הן של "סופרמן" והן של "באטמן", אבל החיבה הזו נובעת בחלקה מהקאמפיות והיעדר התחכום שבהם; אם הייתי מבוגר יותר, כנראה שהיה לחיבה גם ערך נוסטלגי שנובע מטיב האפקטים שהיו בסרטים יחסית לתקופה בה נוצרו.
הבעיה היא שהסרטים ההם הצליחו. כל כך הצליחו, עד שלא ראינו שינוי בגישה לסרטי קומיקס בכלל וסרטי גיבורי-על בפרט מאז ועד השנה (אצל באטמן המצב רק החמיר עם החלפתו של טים ברטון בג'ואל שומאכר), למרות אינפלציה ברורה במספר סרטי הקומיקס על המסכים שלנו בכל שנה. זה התחיל עם סרטי טראש חביבים כמו "העורב", "ספון" ו"באטמן לנצח", נמשך עם "בלייד" ובאמת תפס תאוצה עם שחרורו למסכים של "אקס-מן" הראשון בשנת 2000. המשותף לכל הסרטים האלה הוא ההתמקדות במראה ואסתטיקה הקומיקסית, שהועתקה למסך בצורת קטעי אקשן מרהיבים, תוך התעלמות כמעט לגמרי מהטקסטים המורכבים והחלפתם בדמויות שטחיות וחד-גוניות, שכל מטרתן הייתה לספק לכם אסקפיזם קיצי בן שעתיים. כך יצא שקיבלנו 4 עורבים, 3 אנשי אקס, שלושה בליידים ושלושה עכבישים אנושיים יחד עם סרטים נוראיים כמו "Ghost Rider", "ג'נטלמנים מופלאים" ו"קאטוומן".
ואז הגיע "משפחת סופר-על"
במקביל התחילה להתפתח גם גישה שונה. הדוגמה הבולטת לכך הגיעה מפיקסאר לפני 4 שנים, ונקראה "משפחת סופר-על". הסרט ההוא אמנם כלל קטעי אקשן מרהיבים, אבל היתה בו גם עלילה עם רובד שדיבר אל הקהל המבוגר יותר. למרות זאת, רק השנה התחלנו לראות באמת את סרטי הסופר-גיבורים ה"נכונים", אלה שנאמנים לכל מה שקורה בדפים ולא רק לגרפיקה. זה התחיל עם היציאה של "איירון מן" לפני שלושה וחצי חודשים, ועכשיו עם "האביר האפל" (הניסיון הנוסף להביא את "הענק" לבתי הקולנוע עשה בתחילה קולות של סרט אקשן חכם, אבל בסופו של דבר הסתכם בחצי ראשון מעולה וחצי שני שסובל מנפילה הנובעת מהשתלטות של מחלקת האפקטים המיוחדים על התסריט. ממש כמו ב"רובוטריקים").
"האביר האפל" נהנה מיתרון אחד עצום על "איירון מן" - האקספוזיציה של הסרט נעשתה כבר ב"באטמן מתחיל", כך שבזמן שלאיש הברזל לקח שעתיים רק כדי לקום ולהכריז על עצמו ככזה, ב"האביר האפל" אנחנו נזרקים ישר לתוך העלילה. והעלילה? היא מרשימה להפליא.
אחת הסיבות לכך נובעת מכך שלא מדובר באמת בסרט קומיקס כפי שהמושג הזה נתפס עד כה. כשהאחים נולן כתבו את התסריט שלו, הם לא הסתכלו על הקומיקס וגיבוריו כעל מדיה שנועדה לגרום לקורא ליהנות מהאיורים ותו לא, וגם לא כעל סרט אקשן קיצי, אלא כעל סיפור מלחמה רציני לגמרי בין שתי דמויות בעלות עומק מרשים, בעולם שאינו שונה בהרבה מעולמנו שלנו. לא בכדי אחת ההשוואות הכי בולטות אותן רואים בביקורות על "האביר האפל" היא ל"היט" של מייקל מאן.
ככה זה אמור להיות, סרטי קומיקס צריכים להפסיק להיות הגדרה ז'אנרית, כפי שאין ז'אנר של עיבודי ספרים לסרטים (גם "היסטוריה של אלימות" של דיויד קרוננברג ו"העולם שבפנים" הם עיבודים לרומנים גראפיים), וההגדרה של סרט כ"סרט גיבורי-על" לא צריכה להגיד לצופה הרבה, מעבר לכך שמדובר בעולם בו החוקים כנראה שונים מאלה של העולם האמיתי. כשהבמאים של היום רואים את ההצלחה הקופתית הפנומנאלית של "האביר האפל", ואת הדירוג שלו ב-IMDB לפני שהם מתחילים לעבוד על סרט הקומיקס הבא, יש סיכוי לא רע לכך שזה באמת יקרה.