פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סימנים של כבוד

      אסופת סרטוני האנימציה "Batman: Gotham Knight", היא עוד חוליה במותג שמתייחס לצופים שלו בכבוד. ניב הדס מאויר

      אחת הסיבות ש"האביר האפל" הוא סרט כה מוצלח, היא הרצינות והכבוד בהם הוא מתייחס לקהל שלו. כשמסתכלים על שוברי קופות בכלל וסרטי קיץ בפרט, שנוהגים בקוני הכרטיסים כבחבורת כסילים נטולי אונה שמאלית, יש ביחס הזה משהו מאוד מעודד. למרבה הצער הדפוס האנכרוניסטי הזה אינו נחלת עבר הוליוודית, אלא מדיניות מתבקשת ולגיטימית; אפילו "רובוטריקים", שיצא רק בשנה שעברה, סבל, לצד רגעים מבריקים, מאינפנטיליות גמורה וזלזול מוחלט באינטליגנציה של הצופים שלו, שהיו בעוכריו בסופו של דבר. גם ב"אינדיאנה ג'ונס" החדש ו"מבוקש", יש יותר מדי סצנות בהן נדמה לך שמישהו בהפקה משוכנע שהקהל שלו עשוי מהיפופוטמים וילדים בני שש, ועוד מהסוג שהולך לכיתה טיפולית.

      והנה מגיע פרנצ'ייץ שסומך על הקהל בכל כך הרבה אספקטים, מעודד את החזון הקודר של הבמאי שלו ומשנה את חוקי המשחק לנצח כשהוא אוסף בדרך גם משאיות שטרות שהג'וקר היה נהנה לשרוף וגורם לכולם לרצות להיות כמוהו. אל תתפלאו אם יתברר שאנחנו נמצאים בעיצומה של מהפכה קולנועית, שתשנה את פני סרטי הקיץ לנצח, בדומה לשינוי שיצרו שוברי הקופות של ספילברג ולוקאס בסוף שנות השבעים-תחילת השמונים. הרי במהלך תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בשנות השבעים הסרטים הקופתיים ביותר, היו גם הסרטים שאכלסו את האוסקרים. כך היה עם "הסנדק", "הקשר הצרפתי" ו"צ'יינה טאון". יכול להיות שאני נאיבי, אבל נדמה לי ש"האביר האפל" הוא הסנונית הראשונה במגמה שהיא בלתי נמנעת.

      "האביר האפל", כיצירה קולנועית, הוא כמובן השיא של אותה מגמה, אבל חייבים להזכיר כאן גם את אסטרטגיות השיווק המהפכנית (ע"ע הכתבה המרתקת של עידית פרנקל), המוצרים הנלווים הקוליים כל כך - מזמן לא נראו טי-שירטס כמו מגניבות לסרט – ובסרטוני האנימציה שקדמו לו, ושווקו כטיזרים להמשך.

      צל שמוטל מלמעלה

      "Batman: Gotham Knight" הוא המקבילה הבאטמנית ל"אנימטריקס", אסופת סרטוני אנימציה שהופיעו לפני "מטריקס: רילודד" ואמורים היו להכניס את הגוש הקשה של המעריצים עמוק יותר לתוך העולם בו מתרחשת העלילה. מבחינה כרונולוגית הסרטים הקצרים שכולל "באטמן: אביר גותהאם" מתרחשים בין "באטמן מתחיל" (ד"ר קריין המבעית עם גז ההזיות שלו נמצא גם כאן, כמו גם האי עמוס חולי הנפש והפושעים) ל"האביר האפל" (השוטרת רמירז, שמשחקת תפקיד מרכזי בסרט ההמשך היא אחת הגיבורות המרכזיות באסופה) . הם מבהירים מה קרה בגותהאם מאז חזר ברוס וויין לעיר, מדגישים את האמביוולנטיות בה תופסת אותו החברה השסועה בעיר, מלמדים אותנו על המשבר בו מצויים ארגוני הפשיעה המתחרים, ומלמדים אותנו על עוד שלבים בהתפתחותו של ברוס וויין כבאטמן. לחלק מהסרטונים יש התחלה אמצע וסוף, ואילו חלקם הם רסיסי עלילות, שמספרים על שגרת יומו, או יותר נכון שגרת לילותיו, של באטמן. ברובם, כמו גם ב"האביר האפל", הוא בכלל לא הגיבור המרכזי, אלא ביקר צל שמוטל מלמעלה. גם כאן באטמן הוא פגיע, מסוכך עם עצמו, שנוי במחלוקת, אגוצנטרי ובעל מוסר פגום, אבל עדיין מהטובים. גותהאם, כפי שעולה מהסרטים הללו, נמצאת במצב של שיקום מתקדם – המשטרה מקבלת חזרה את האמון מהציבור והמלחמה בשחיתות מתגברת.

      האסתטיקה של "באטמן: אביר גותהאם" מפעימה גם היא. האנימציה המזרח אסייתית פוגשת בימוי וירטואוזי, שמתאים את עצמו לחזון הריאליסטי והקודר של כריסטופר נולן. אם עדיין לא ראיתם את "האביר האפל", וגם אם כן, כנסו לאיזה טורנט ותקדישו להם שעה. הם רק יחזקו את האמון שלכם שמשהו גדול קרה כאן.