בין כל המחמאות שנזרקו על Deerhunter והאלבום השני שלהם "Cryptograms" מהשנה שעברה לא ממש מצאתי את עצמי. המוזיקה של דירהאנטר תמיד נראתה לי כהבטחה לא ממומשת, כאילו שהחמישייה שמרכיבה את הלהקה הזו מאטלנטה עלתה על משהו שלא הצליח להתרגם בשלמות לצלילים. זה לא שדירהאנטר לא מעניינים, או שהשירים שלהם אינם מרשימים; התפרצויות הגיטרה שלהם, והדרך בה הם משלבים אסתטיקת Pאנק עם מעטפת אמביינט בהחלט מרגשים, אבל כל רגע של האזנה תמיד הוביל אותי לתובנה שהם לא מה שהם צריכים להיות ושההייפ סביבם מוקדם מדי.
אלבום הבכורה של אטלס סאונד, פרוייקט חדר המיטות של סולן דירהאנטר, ברדפורד ג'יימס קוקס, סוף סוף עונה על הציפיות המדוברות. זה די מדהים, שמדובר בחמישית מכוח האדם של להקת האם; כשקוקס לבד הוא מסיר מעליו את היומרה האינסופית של דירהאנטר ומתמקד יותר בריגושים מיידיים מאשר בהפתעות גרנדיוזיות וגיטרות מתפתלות. הדוגמא הברורה ביותר נמצאת בדרך שבה מוצגים האלבומים: בעוד דירהאנטר מתעקשים לקרוא לאלבומים ולשירים בשמות שלבטח חופשו במילון ("Cryptograms" ו-"Microcastle" - נו, באמת), האלבום של אטלס סאונד קיבל שם שפונה ישר ללב, ואומר "תן לעיוורים להוביל את אלו שיכולים לראות, אך לא יכולים להרגיש" (או באנגלית, "Let The Blind Lead Those Who Can See But Cannot Feel").
האמת היא ש-"Let The Blind" יצא בארצות הברית בלייבל Kranky כבר בפברואר, אבל רק עכשיו הוא מגיע גם לארץ (באיחור אופנתי אחרי אירופה, שם קיבלו אותו במאי בעזרת 4AD), וזו הזדמנות מצויינת לחשוף אותו לעוד אנשים.
תאריך השחרור המקורי של האלבום היה מספר שבועות בודדים אחרי שיצא "Distortion" של המגנטיק פילדס, עובדה שגרמה לי להיחשף אליהם במקביל ולהבין שאפילו אם יצאו מהורים שונים, מדובר ביצירות אחיות (או אפילו תאומות, רק מהסוג הפחות מגניב - לא זהות). שני האלבומים נמצאים על אותו הציר שבו השוגייז נפגש עם הדרים-פופ, כאשר כל אחד יושב בקצה הנגדי - המגנטיק פילדס תקפו מהכיוון של מלודיות מתוקות מהסיקסטיז בעוד שקוקס יורה מהכיוון הניסיוני יותר של אמביינט ופוסט רוק. בשני המקרים קיבלנו בול פגיעה ואלבום מעולה.
אל תפספס
בתול בן 26
למרות שרק בשנה האחרונה הכינוי "אטלס סאונד" מוכר ליותר מעשרה אנשים, מתברר שהוא מלווה את קוקס כבר המון זמן, 14 שנים ליתר דיוק; מאז שהתחיל להקליט את המוזיקה שלו על טייפ קריוקי שיוצר על ידי המותג הלא משגשג "אטלס סאונד". הוא היה אז בכיתה ו'. כלומר, בן 12. רגע, תנו לי להדגיש - הוא היה יוצר אינדי בן פאקינג 12.
מאז הוא הספיק להקים את דירהאנטר, לצאת מהארון, להתנסות עם לא מעט סמים, לנגן על תופים בכמה להקות לא ידועות, להשתתף בשירים של בלאק ליפס ולהקליט המון שירים (חלקם לא יצאו, הרבה מהם שוחררו על אי.פיז וחלק גדול מתפרסם בבלוג שלו ושל דירהאנטר). בין כל עיסוקי המוזיקה, קוקס לא ממש הספיק לעשות שום דבר אחר, כי כמו שהאגדה מספרת (או יותר כמו שקוקס נוהג לספר בראיונות), הוא עדיין בתול, והוא בן 26. רגע, תנו לי להדגיש. הוא בתול בן פאקינג 26.
אחרי כל הניסיון המוזיקלי שקוקס צבר, הוא החליט להוציא אלבום מלא, ראשון ורשמי, שיאגד את כל הרעיונות הבאמת מצויינים שיש לו. התוצר הוא אחד מאלבומי האמביינט היחידים שחובה לשמוע אותם עם ווליום מירבי בכדי באמת להבין אותם; על הלופים שלו יש המון שכבות ואין סוף רבדים. ונכון, קוקס מבקר באזורים שכבר טיילו בהם לא פעם - בריאן אינו, פנדה בר או אריאל פינק, למשל - אלא שהוא מביא איתו סיפור חיים עשיר ומרתק, וכל שיר הוא נדבך נוסף באישיות המתוסבכת שלו.
ב-"Cold as Ice" למשל, קוקס נזכר בילדה שהציע לה טבעת חברות בכיתה ה', והיא דחתה אותו ואמרה כי "הטבעת הזו היא חתיכת חרא זולה". כמה שנים מאוחר יותר, שניהם עבדו יחדיו בסניף של סאבוויי, ולפעמים היא היתה מבקשת מקוקס שיבוא לראות אותה נכנסת למקרר ומחליפה למדים, סתם בשביל לענות אותו. עם כאלו חוויות זה די ברור למה הוא החליט להחליף צד.
ב-"Quarantined", הטקסט הושפע מאיזשוהי כתבה רוסית על ילדים עם איידס. הסיפור שלהם הזכיר לקוקס חלק גדול מהילדות שלו, שכן היה מאושפז תקופה ממושכת בבית חולים לילדים בעקבות מחלה קשה. גם בשיר הפתיחה, "A Ghost Story", שמתחיל בילד קטן שמדבר על רוח בשם צ'רלי, קוקס חוזר לאותו הבית חולים, שלטענתו הרגיש כאילו היה רדוף רוחות, ויודעים מה, אני מאמין לו - גם כי ילדים חולים זה דבר מפחיד וגם כי האלבום שלו עצמו רדוף רוחות, ואין סיכוי שמישהו שלא היה בחברת רוח כתב אותו. תקשיבו ותבינו.
אטלס סאונד, "Let the Blind"
(BNE)