עלמה ולמה

בחנות הדיסקים בה ביקרתי ביום שישי כיכבו שני משפטים בלבד: מצד הקונים היה זה "יש לכם עלמה זהר" ומצד המוכרים היה זה "יש עוד עלמה זוהר?". לא שמישהו היה צריך את הדוגמא הזו כדי להיווכח שהקריירה של זהר הוזנקה בקול ירייה נדיר בהדהודו, אך היה מרתק לראות ולשמוע את ההייפ הופך מגז למוצק ומאותיות למציאות. בעולם שממשיך לפקפק בכוחו של הרדיו לתרגם את הצלחה של סינגלים לכדי מכירה של פלסטיקים מודפסים, היה נחמד לראות את פוסטר האלבום "דברי" מחייך, אל מול העיתון שטען ש"גלגלצ לא מוכרת דיסקים".

בלתי אפשרי לענות על השאלה עד כמה זהר הייתה מצליחה ללא הדחיפה המאסיבית של "עם הגב" ו"אגו טריפ", אבל זה גם ממש לא רלבנטי; מה שחשוב הוא להבין למה דווקא זהר נכנסה לאוזן ומשם לכיס, וב"דברי" יש תשובות מצוינות, שמתחילות בקול: זהר היא נשימה עמוקה שהריאות משחררות, לאחר תקופה ארוכה של חנק מקשת הזמרות של הפופ הישראלי; היא שרה נהדר ועגול, לא פוערת לוע של תותח מסיקה ולא מלחששת דיווחי תנועה. היא לוקחת את פוטנציאל הגרוב של קרולינה, רק מבלי להשאיר את הרושם שמדברים אליך כמו למטומטם. זהו לא רק צבע הקול של זהר, אלא האופן שבו היא משתמשת בקול שלה כדי לעצב את השיר. משפט כמו "זה גדול, זה גדול עליך" (מתוך "עם הגב") היה נבלע בתוך הקונטקסט אילולא זהר הביעה בו כל עיצור באופן אחר. גם בלהיט השני באלבום, "אגו טריפ", היא רוכבת על ההברקה העיבודית – חצוצרה של סרטי מערבונים – וקובעת בעצמה את קצב הטריפ של האגו.

אחרי שזוהר נותנת לאוזן קול חדש אך מוכר להתיידד איתו, נראה שהיא ממזגת באופן מושלם שני פרדוקסים וותיקים של המוזיקה הישראלית: מצד אחד, השירים של זהר כתובים ברובם בשפה תנ"כית, מלאים בציטוטים ועיבודי ציטוטים, שמתחילים ב"דע מעין באת ולאן אתה הולך" ("דע", השיר הפותח), נמשך ב"על נהרות בבל שם אני יושבת ובוכה" ("גלות בבל השנייה", השיר הטוב באלבום) ומגלם היטב את מסורת העם היהודי וריצתו אחרי כל טקסט שמריח מאדים של אותנטיות.

מצד שני, זהר לא פוחדת לגעת בטקסטים של ההווה, העוסקים בשפה פשוטה ואינטליגנטית בסדר היום של אישה בישראל: זו שפוגשת גברים שההתחייבות גדולה עליהם, כוכבי רוק שעושים קוק, חשמל וגז מנותקים ואובדן דרך. כלומר, זהר מצאה דרך לאחד בין המשיכה לעברית הישנה לדחייה מהשפה העכשווית של הפופ, שפה שמעולם לא הצליחה בישראל ושנדחתה על ידי הכותבים המכוננים של הזמר הארץ ישראלי כמו נעמי שמר ואהוד מנור ז"ל. בעצם, הפזמונאי היחיד שניתן לומר עליו שידע לאחד בין המסורתי לעכשווי היה יענקל'ה רוטבליט, שהוא במקרה אביה החורג של זהר ואולי מביתו מגיעים שורשי יצירתה של זהר. בשורה התחתונה, אין ב"דברי" פוטנציאל לשירי יום זיכרון, למרות שהוא לא מוותר על הזכות להמנון. לכן, הצלחתו היא לא סתם קוריוז, אלא אפילו סוג של ציון דרך. כמו שהבנות נחמה הראו למיינסטרים כיצד לא משנה באיזו שפה אתה כותב, כל עוד זה מספיק מחורר בשלום ואהבה יהיה מי שיאזין, זהר מראה שבכל זאת ישנו אופן לכתוב את העכשווי והכואב. למעשה, אם קולה של זהר הוא הדרך היחידה להאזין לקרולינה – "דברי" הוא האזנה לאלבום הבכורה של הבנות נחמה, מבלי לחשוב שישראל זה איסלנד.

"דברי" אינו חף מנקודות תורפה: מוזיקלית, האלבום צועד לרוב בצמוד מדי לקיר, נזהר מלתקוף את המאזין בצליל שאינו מכיר או שעלול לאיים עליו. מלבד מעבר התופים האגרסיבי של "המופלאה בנשים", שמוביל לפזמון שבין סקא לעמיר בניון וכמובן החצוצרה של "אגו טריפ", זהר נזהרת מהעומק שמאפיין את "גלות בבל השנייה" , שגם הוא שיר בטעם בוסה נובה במשקל נוצה, אך עם טקסט חמוץ מתוק ובעיקר מצוין. עדיין, למרות הגבשושיות שגורמות לזהר להחליק מדי פעם, "דברי" עומד על הרגליים לאורך כל 12 השירים שבו, מסתכל על הפופ הישראלי בעיניים ומכריח אותו לעשות את שני הדברים שהוא שונא יותר מכל: לחשוב ולהשתפר.

עלמה זוהר, "אגו טריפ"
(לב העולם הפקות)