גאווה ודעה קדומה

"קללת משחק מכור". כך הגדיר לאחרונה רז שכניק את שקיעתו של ליאור שליין. שכניק התייחס לכישלונו של שליין לשחזר את הרייטינג האדיר של תוכנית הפריים טיים בערוץ השני, "משחק מכור", ברצועת הלייט נייט שלו בערוץ 10. רבים, ובראשם קובי אריאלי, נזעקו להפריך את הטענה הזו, המופרכת מיסודה; לא זו בלבד שאין בסיס אמיתי להשוואה בין זמן צפיית השיא בערוץ 2 לבין אזורי הספר של ערוץ 10, אלא יותר מכך - שליין מביא עמו סגנון ייחודי לטלוויזיה הישראלית, ותוכניתו, בניגוד לרצועות לייט נייט ששודרו בעבר, מחזיקה מעמד כבר עונות רבות; יחסית לשעה המאוחרת שבה היא משודרת, תוכניתו של שליין מצליחה להחזיק במספר מכובד של צופים, גם אם מספר זה הולך וקטן. יחד עם זאת, צריך כמובן לתהות לגבי ירידה זו במספר הצופים, שגם היא מוטלת בספק בפני עצמה; שליין, כמו הערוץ כולו, סובל כרגע ממשבר פוסט-"הישרדות" בכל הקשור לנתוני הצפייה שלו; בהתחשב בכך שתכנית לייט-נייט לנצח תהיה תלויה במה שמשודר לפניה, ולפני שליין משודרות גם סדרות דוקומנטאריות של קובי מידן בשידור חוזר, אפשר אפילו לקרוא לו קוסם. ולמרות זאת, עדיין נדמה כי רבים מחסידיו של שליין ב"משחק מכור" מסתייגים ממנו כעת, ללא קשר לערוץ ושעת השידור. השאלה היא מדוע?

תשובה לכך יכולה להתחיל דווקא מהאדם שכל כך הגן על שליין - קובי אריאלי – אשר, יש לציין, בעצמו מועסק בערוץ 10. אריאלי הספיק להתראיין אצל שליין פעמיים, כאשר בשני ביקוריו דיבר על הקשר בין העולם הדתי ממנו הוא בא, לבין המגע התמידי שלו עם הציבור החילוני. אריאלי, המתגאה בהיותו דוס המחמד של התקשורת, ספג משליין קיתונות של ירידות לגבי היותו דתי. "זה המחיר של להיות דוס", לגלג שליין בתגובה לדבריו של אריאלי; תפקיד הדתי שיורד על עצמו, אותו אריאלי ממלא נאמנה כמעט בכל הופעותיו בתקשורת החילונית, נוצל היטב על ידי שליין; עבורו, דתיות היא רק הרמה להנחתה, אורח חיים שונה שניתן לעלוב בו.

אולי תנחם את אריאלי העובדה ששליין מסמן כמטרה ללעג לא רק דתיים, אלא קבוצות רבות ומגוונות בחברה הישראלית – ערבים, לדוגמה, אותם הוא מציג לעיתים קרובות כגנבים, או טרוריסטים, אשר מטרתם היא להשמיד את ישראל. וכן, הם גם פרימיטיביים הנישאים זה לזה ומוכרים בייגלה בחניונים. שליין לא מסתפק בהכללות אלו; יש עוד דוגמאות רבות, רבות מדי - הגרמנים נאצים, הסינים נראים אותו דבר, והבלגים נחלקים לאנטישמים ופדופילים.

גם בתוך הציבור היהודי בישראל לשליין יש חלוקה מאוד ברורה וסטריאוטיפית להחריד - הירושלמים תמיד יתוארו כפרימיטיביים, לא מתקדמים, שזקוקים למכונת זמן כדי לנסוע לבירה; התל-אביבים, לעומתם, יצטיירו לנצח כפלצנים שמשתמשים בסמים. שליין חוזר על ההכללות המטופשות הללו שוב ושוב - האשכנזים דאגנים ואובססיביים, כמעט חולי נפש, דוגמניות לא נוגעות באוכל, והמאמינים בקבלה שייכים לכת סודית. עבור שליין, בדיחה טובה היא קלישאה שחוקה, אוסף כל הסטריאוטיפים שניתן לייחס לקבוצה מסוימת.

יתרה מכך, כל מי שעושה פעולה לא שגרתית, בין אם מתקרב פיזית לשליין, או אפילו תינוקה של אחת המרואיינות שקורא לה אבא, הוא בעל זהות מינית מפוקפקת, מה שמוציא משליין את כל התחושות ההומופוביות שלו. כשקיים חשש, ולו הקל ביותר, שיש משהו הומוסקסואלי, חוסר הנוחות שלו לא רק נראית לעין, אלא הוא אף מודה בכך בפה מלא. שליין מייצג את השמרנות במובן הרדוד שלה – תפיסת עולם כביכול נאורה ורציונלית, אך כזו המבוססת על הכללות גסות, סידור קטלוגי של קבוצות חברתיות כאילו היו מקשה אחת. מפליא שחושבים שהוא בן למעלה מ-40 כשלמעשה אינו עבר את גיל 30? וכמה זמן הצופים יוכלו לשמוע את אותן הקלישאות? אולי נתוני הרייטינג בכל זאת מעידים על איזושהי מגמה.